פרשתנו - ויחי - סתומה היא (באה בהמשך ישיר לפרשת ויגש ללא הפסק בינתיים), אכן, סתומה היא ומוזרה עד מאוד.
אבא יעקב מתכונן לעבור דירה, לגור בנחלת אבותיו במערת המכפילה. "האספו ואגידה לכם" קורא יעקב לבניו, אני רוצה לחלק לכם ברכות. "יששכר חמור" תרבוץ בין המשפתיים, "גור אריה יהודה" תכבס ביין לבושיך, "בנימין זאב" תטרוף…
ברכות מרתקות בהחלט, כמובן שלא נוכל לעמוד על כולם במסגרת זו (בפרשת ויחי לפני שנתיים הוסבר במדור זה ברכת יעקב ליהודה לכבס ביין לבושו). במסגרת זו נבאר את ברכת יעקב לאשר וכה דבריו: "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" מהי השומניות המעדניות של אשר?
ראוי לציין: אף ברכת משה לאשר קשורה בשמן: "ברוך מבנים אשר וטובל בשמן רגלו". אך ממתי טובלים רגליים בשמן?
מבאר הרבי מליובאוויטש:
לאדם שני קצוות ראש ורגל, הראש הוא סמל החכמה, והעקב שברגל הוא הקצה ההפכי, הוא מסמל ההתבטלות אל החכמה והצייתנות ללא הבנה.
מבואר בספרי החוקרים ש"מים" הם בחינת חכמה (אולי בגלל שהמוח מורכב מסוג של נוזל ג'לי), אף השמן מסמל בחי' חכמה אך זו חכמה עמוקה ממים (השמן צף מעל המים, וזה מורה על מעלתו).
נוסף על כך שמן מסמל על תענוג, כפי שעינינו רואות שמאכל שומני הוא טעים מאוד. וזה משתלב מצויין: החכמה העמוקה עליה השמן מסמל היא חכמה המענגת את האדם.
שני דרכים בעבודה (עבודה בכלל, ועבודת ה' בפרט) אפשר לעבוד מתוך תענוג, לאהוב את המלאכה. ואפשר לעבוד מתוך יגיעה נפשית, בלי חשק, לעשות את המלאכה מתוך קבלת עול.
סביר להניח שאדם שלא מבין את משמעות המלאכה הניצבת לפניו, הוא יהיה העובד מתוך ביטול, קבלת עול, וללא תענוג. וכנגד זה זה באה ברכת משה "טובל בשמן רגלו" לקחת את סמל הקבלת עול ולרפד ולסוך אותו בשמן, זוהי משימה יהודית.
משמעות הענין היא, אמנם אינני מבין למה בחר ה' במצות התפילין, איזה ריוח יהיה לקב"ה אם אניח קופסת עור שחורה העשויה מרצועות של עור הבהמה, שניים כאלה אחד על הזרוע והשני על הראש. מה תועלת יפיק הקב"ה מכך?
לא יודע. אך זאת אני יודע שכאשר אעשה מצוות בוראי, אדבק בו. ובהיות בוראי נצחי, אף אני אבחר בנצח, באין סוף.
המעשה ייעשה מתוך קבלת עול, אך הנה הוא מרופד בשמנוניות (שומן ותענוג) של חכמה עמוקה, חכמה זו האומרת לרגל, כדאי לך לציית להוראת הראש, אתה המרויח העיקרי.
בני ישראל במדבר נחלקו לארבעה מחנות ודגלים מסביב למשכן, שלושה שבטים בכל מחנה-צד. מחנה דן הוא המאסף, ושבט אשר היה במרכזו.
ביאור הדבר לפי תורת החסידות כך הוא:
"דן" הוא סמל של דין, דין מסמל פקודת השופט, והטלת מרות. אדם העובד מתוך קבלת עול הוא מיוחס לשבט דן, וכפי שהגמרא במסכת פסחים (ד.) מספרת "ההוא דאמר דונו דיני שמע מינה מדן קאתי" (אותו אדם שנהג לומר על כל בעיה שנוצרה בא נלך לבית הדין, מכך הסיקו שהוא משבט דן).
בהשקפה ראשונה נראה שקבלת עול היא קשה מפרכת ומבאסת. שוב צייתנות, שוב התבטלות. אך זאת התורה מורה לנו, במרכזיותו של מחנה דן שוכן שבט אשר "שמנה לחמו" "טובל בשמן רגלו". כלומר: האדם הפשוט, אם רק ישכיל לציית לאיש הגדול החכם הרבי הצדיק, הרי אז למרות היותו כשלעצמו איש פשוט, הרי הוא עושה מעשה גדולים ומתעלה לדרגת החכמים, "והוא יתן מעדני מלך (מלכי המלכים)", הקב"ה מתענג מיהודי פשוט העובד אותו בתמימות ומתוך קבלת עול. רק שומה עלינו להפך במהות הקבלת עול ולגלות את השמן השומני העינוגי והמענג הרובץ בתוככי שומניות השמן.
זוהי עמקותו של חכמת השמן, שגם אם אינני מבין, וזה קשה, "הזית הזה כשכותשין אותו (ביטול) יוצא שמנו", ואז מדליקים אותו והוא נדלק, "שלהבת עולה מאליה" אל י-ה בשמים.
ומכאן באים אנו לסוף פרשת ויחי וסוף ספר בראשית "חזק חזק ונתחזק".
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com