הסבר מופלא על אפרים ומנשה / עמירן דביר

״ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה״

שבע עשרה שנותיו האחרונות של יעקב במצרים היו השנים הכי מאושרות בחייו.

עד הגעתו למצרים היו כל חייו בטירדה וללא מנוחת הנפש, אם בגלל עשו, לבן, דינה והעלמותו של יוסף.

רק כאן במצרים הגיע סוף סוף לשנות שלווה.

כך לשון ה״חזקוני״: ״ויחי יעקב, כל שאר שנותיו וחייו לא היו חיים, שכל ימיו היה שרוי בצער, ומשבא למצרים נחה רוחו וחיה בנחת״.

״רבינו בחיי״ ו״בעל הטורים״ אומרים שהמילה ״ויחי״ בגימטריה - שלושים וארבע, באה לרמז על שנותיו היפות של יעקב, שבע עשרה שנים מלידת יוסף ועד מכירתו למצרים, ועוד שבע עשרה שנותיו האחרונות במצרים.

שואל ה״בעל הטורים״, מדוע צריכה התורה להזכיר שיעקב חי במצרים שבע עשרה שנה, הרי בפרשה הקודמת כתוב מה היו שנות חיי יעקב כשירד למצרים, ככתוב ״ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה..״, ופה בפסוק הראשון של פרשתנו מצוינים כל ימי חייו של יעקב עד שנפטר בן מאה ארבעים ושבע, אם ככה יודעים אנו שיעקב היה שבע עשרה שנים במצרים, ומדוע התורה צריכה לציין פה את שבע עשרה שנות חייו של יעקב במצרים?

מתרץ ה״בעל הטורים״ שכנגד שבע עשרה שנה שכלכל יעקב את יוסף בשנות חייו הראשונות, כלכל יוסף את יעקב בשבע עשרה שנותיו האחרונות.

לכן מציינת התורה את שבע עשרה שנים אלו.

2:

כאשר מרגיש יעקב שקרובה שעתו למות, הוא קורא ליוסף ומשביע אותו ״שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים״.

רש״י הקדוש מציין שלוש סיבות לבקשתו של יעקב שלא להקבר במצרים.

האחת, משום שסופה של מצרים שכל עפרה יתמלא כינים כמו שנאמר ״כל עפר הארץ היה כינים בכל ארץ מצרים״, יעקב לא רצה שכינים אלו ירחשו תחת גופו ויצערו אותו.

הסיבה השניה, שכל מתי חוץ לארץ עתידים לקום לתחיה בצער גלגול מחילות, עצמותיו של יהודי הקבור בחוץ לארץ צריכים להתגלגל מתחת לאדמה כל הדרך עד ארץ ישראל ורק שם לקום לתחיה, ודבר זה הוא סבל גדול לנפטר.

הסיבה השלישית, פחד יעקב שיעשו אותו המצרים עבודה זרה לאחר מותו.
כל המצרים כולל פרעה ידעו את הברכה הגדולה שהביא איתו יעקב בבואו לגור במצרים, ודבר זה היה עלול לגרום למצרים לעשותו אליל.

3:

כשחלה יעקב והבין שיומו קרב, קרא ליוסף, יוסף לוקח איתו את שני בניו מנשה ואפרים כדי שיברכם לפני מותו.

אלו דברי יעקב ליוסף: ״ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו על שם אחיהם יקראו בנחלתם, ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם״.

לכאורה יש פה כמה עניינים שזקוקים לביאור.

ראשית, מה זכו מנשה ואפרים שיעקב מרומם אותם לדרגה של ״שבט״ ומכניס אותם במניין שניים עשר השבטים? מדוע רק אותם מתוך שאר נכדיו?

עוד שואל ה״אור החיים״ הקדוש, מה קשור לפה הפסוק ״ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל..״?

רש״י מסביר שיעקב מתנצל בפני יוסף על זה שלא קבר את אמו רחל במערת המכפלה אלא באמצע הדרך ומסביר לו שעשה זאת על פי הדיבור (רוח הקודש) כדי שרחל תהיה לעזרה לעם ישראל בזמן חורבן בית המקדש כשיגלה אותם נבוזראדן מלך בבל.

בדרכם לבבל היו עוברים דרך קבר רחל אמנו והיא היתה יוצאת על קברה ובוכה לפני השכינה ומבקשת עליהם רחמים שישובו לארצם והקב״ה משיב לה מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה׳ ושבו בנים לגבולם.

אם ככה שואל ה״אור החיים״, פסוק זה ״ואני בבואי מפדן..״ לכאורה לא קשור לפה - לאחר ברכתו של יעקב לאפרים ומנשה, אלא אם כבר לעניין הקודם שם מבקש יעקב מיוסף לקבור אותו במערת המכפלה, שם לכאורה היה צריך יעקב להתנצל ולהסביר מדוע הוא מבקש להקבר במערת המכפלה למרות שאת רחל הוא קבר בצדי הדרך.

4:

שמעתי תשובה נפלאה ביותר באחד משיעוריו המופלאים של הרב ברוך רוזנבלום שמצטט את ה״מלבי״ם״ בפרשת ״וישלח״ שמביא בשם ספרי מקובלים.

כתוב בפרשת וישלח: ״ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם.. וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שניים עשר״.

הגמרא במסכת ״שבת״ (נה) אומרת שמי שאומר שראובן חטא אינו אלא טועה.

רש״י שם מסביר את מעשהו של ראובן ואומר ״מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאילו שכבה״.

לאחר שמתה רחל, העביר יעקב את מטתו לאוהלה של בלהה שפחת רחל, כשראה את זה ראובן תבע את עלבון
אמו לאה וטען, מילא שיעקב מעדיף את רחל על פני אמו לאה, את זה הוא מסוגל להבין, אבל את זה שאביו מעדיף את שפחת רחל על פני אמו לאה, זה כבר לא היה מקובל על ראובן ולכן הוא העביר את מטתו של יעקב לאוהלה של אמו לאה, הכל בגלל כיבוד אם וקנאות על כבודה של אמו.

וכך אומר המלבי״ם בשם ספרי קבלה.

מנשה ואפרים היו אמורים לצאת מיעקב ובלהה בלילה ההוא ומעשהו של ראובן גרם שנשמותיהם לא ירדו לעולם באותו הלילה, ובגלל שגרם ראובן שלא יוולדו ליעקב עוד שני בנים, מעלה עליו הכתוב כאילו חטא הוא עצמו עם בלהה.

כשאמר יעקב ליוסף ״ועתה שני בניך הנולדים לך.. לי הם, אפרים ומנשה יהיו לי״, מתכוון יעקב להגיד שהם היו אמורים להיות שלו, להוולד לו באותו לילה עם בלהה.

ככה הבטיח הקב״ה ליעקב בפרשת וישלח: ״ויאמר לו אלוקים אני קל שד-י פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלאכים

מחלציך יצאו״ ובאותו זמן היתה רחל מעוברת עם בנימין וככה מסביר שם רש״י:

״גוי וקהל גויים״ = גוי - הוא בנימין.

וקהל גויים - עוד שני ילדים שעתידים להוולד לו, הם מנשה ואפרים.

יעקב היה בטוח שיזכה שהם יוולדו לו מרחל, אך אחרי שרחל מתה קיווה שהם יוולדו לו דרך שפחתה של רחל עליה אמרה לו רחל בעבר שיקח את שפחתה בלהה, והיא רחל תבנה ממנה, אז הנה רצה יעקב לזכות במנשה ואפריים באותו לילה עם בלהה, והיה זה נחשב כאילו נולדו מרחל.

אבל ראובן שידע בנבואה שאמורים להוולד ליעקב עוד שני בנים, רצה שהם יוולדו לאמו לאה ולכן העביר את מטתו של יעקב לאוהלה, אף שעשה זאת ראובן בשביל אמו, עדיין העז פנים כנגד אביו וכנגד בלהה.

עכשיו מובן מה שכתוב ״וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שניים עשר״.

לאחר מעשהו של ראובן, ״וישמע ישראל״, הביט יעקב במה שקרה, שהיה אמור להיות לו עוד שני ילדים וביחד ארבעה עשר ילדים, אך בגלל ראובן ״ויהיו בני יעקב שניים עשר״.

5:

לפי זה מסביר המלבי״ם מדוע לקח יעקב את הבכורה מראובן ונתנה ליוסף.

לא דרך עונש עשה את זה יעקב, לא כדי להעניש את ראובן, אלא בלית ברירה כיוון שהיה צריך להוסיף אותם לרשימת השבטים, ואם יעקב יתן גם להם חלק מהירושה יוצא שכל השבטים מפסידים בגללם.

לכן בלית ברירה לקח את הבכורה מראובן והשאיר לו חלק אחד במקום שני חלקים את הבכורה העביר ליוסף, וממילא ליוסף מגיע שני חלקים.

אפרים יקבל את החלק של יוסף ומנשה יקבל את חלק הבכורה שעבר מראובן ליוסף.

אם כן אין זה בשביל להעניש את ראובן, אלא כדי לא להפסיד את שאר השבטים, הרי לא אשמים הם במעשהו של ראובן ולמה שיפסידו כל אחד מחלקו.

כי אם היינו משאירים את ראובן הבכור, ונותנים עוד שני חלקים למנשה ואפרים, יוצא שכל שאר השבטים מופסדים כולם בחלק אחד שערכו יורד מהם.

עכשיו מובן טוב מאד מדוע מזכיר יעקב מייד לאחר ברכת הבנים את זה שמתה עליו רחל.

ככה הוא אומר ליוסף, אתה יודע מדוע אני מעלה את ילדיך לדרגת שבטים? כיוון שמתה עלי רחל, וממנה היה אמור לצאת לי הילדים האלו, ואם לא ממנה אז מבלהה.

כשזה היה קורה היתה זוכה רחל לעלות למדרגת חשיבות יותר מבלהה וזלפה, כי הנה להן יש לכל אחת שני בנים, ולרחל ארבעה בנים.

אך כיוון שהיא מתה, וראובן עשה מה שעשה, לוקח אני את שני בניך שהיו אמורים להיות שלי ומעלה אותם לדרגת שבטים.

אתה יוסף, הבכור של רחל וילדיך נחשבים כילדיה, וממילא כשאני מרומם אותם לדרגת שבטים, החזרנו את כבודה של רחל שתהיה מעל השפחות ונחשב הדבר כאילו יש לה ארבעה שבטים שיצאו ממנה.

6:

עכשיו גם מובן טוב מה שקרה עם ראובן שביקש שישימו את יוסף בבור כי תכנן לחזור ולהציל אותו.

כשהגיע ראובן לאחר המעשה בו ״בלבל יצועי אביו״ וראה שיוסף איננו בבור, צעק ״הנער איננו ואני אנא אני בא״.

המדרש אומר ״ואני אנא אני בא״ - ממעשה בלהה.

ולכאורה מה הקשר בין מקרה בלהה לבין יוסף שאינו בבור?!

לפי זה מסביר המלבי״ם שהכל מובן, ראובן שבא לשם לאחר מעשה בלהה הבין שהוא גרם שלא ירדו לעולם מנשה ואפריים, והסיכוי היחיד שזה יקרה יהיה דרך יוסף, ועכשיו כשראה שהוא איננו בבור, הבין שהוא בבעיה ענקית, שלא רק שגרם שלא יוולדו מיעקב, עכשיו גם מיוסף זה לא יקרה. וגדול עוונו מנשוא.

בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי