בעשרה בטבת צרו צבאות נבוכדנצאר מלך בבל על ירושלים. בסוף המצור חרב בית המקדש הראשון. יום זה נקבע כיום צום ואבל לדורות.
בשנת 1949, מועצת הרבנות הראשית ומשרד הדתות קבעו, שיום זה יהיה יום הקדיש הכללי לזכר קורבנות השואה. בהחלטה זו באה לידי ביטוי ההשקפה, כי חורבן יהדות אירופה הוא חלק בלתי נפרד מההרג ומהחורבן, שפקדו את עם ישראל החל משחר ההיסטוריה.
החלטה זו של מועצת הרבנות החלה להתגלגל עוד בטרם סיום מלחמת העולם השנייה. בי"ז בטבת תש"ה (1945), הרבנות הראשית קיימה דיון על הצורך לקבוע יום זיכרון לדורות לשואה, שאירעה זה עתה, ועל החובה להנציח את הקדושים שנספו בה.
אולם רק בשנת 1948, הרבנים הראשיים – הרב הרצוג והרב עוזיאל, שלחו מכתב לחברי מועצת הרבנות הראשית, שבו ביקשו את הסכמתם לקבוע את י' בטבת, כ"יום הקדיש הכללי".
בהודעת הרבנות סמוך לי' בטבת, בשנת 1951, נכתב:
"יום העשירי בטבת נקבע על ידינו בזמנו, לשעה ולדורות, ליום השנה לקהילות הקודש, אנשים, נשים וטף שנספו בהמוניהם באכזריות חמה בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית באירופה... לאלה מיליוני החללים, שאין סימוכין לקביעת יום מותם – קדוש יום זה לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות, ודינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם כדינו של יום המיתה לאמירת קדיש, ללמוד משניות ולהדלקת נר נשמה. ולכל יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי האבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאיר שריד ופליט, וגואלם הוא בית ישראל כולו, ועל כל אחד להדליק בליל זה, אור לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור".
בשנים האחרונות, ישנה תנופה מסוימת: הרצאות, כנסים, ערבי לימוד, וערבי תפילה עם חזן ומקהלה, מתקיימים יותר ויותר ברחבי הארץ. אך האם יתקבע אי-פעם יום זה, כיום לאומי, כפי שקיוותה בזמנו הרבנות הראשית? רק ימים יגידו.
בתפילת הסליחות, הנאמרת ביום זה, אנו אומרים גם את התפילה: "הטה אלוקי".
בחודש שעבר קיימנו בהיכל את קונצרט "תפילות דוד", בו ביצענו יצירות נבחרות מהרפרטואר של ארבעת ה"דודים", ביניהם גם החזן דוד קוסביצקי.
את הזכות לביצוע "הטה אלוקי", אחת מן היצירות האהובות על דוד קוסביצקי, הטלתי דווקא על החזן הצעיר, נסים סאאל.
נסים הגיח לעולם החזנות רק לפני כשנה. על אף שגדל על ביצועם של גדולי החזנים, הוא פנה דווקא לסגנונות מוזיקה אחרים, כמו אופרה ופופ. בקיאותו בשפות שונות רק הרחיבה יותר ויותר את סקרנותו ואת הרפרטואר שלו. זאת, עד שפגש את יוחי בריסקמן, שמשך אותו חזרה הביתה - לחזנות.
יוחי, צייד כישרונות מנוסה, ראה טוב יותר מכולם את הפוטנציאל הטמון בנסים. בשיחות הרבות שקיימנו, הוא הדגיש בכל פעם מחדש: "הוא יהיה כוכב!".
הרצינות, בה הוא מנתח את היצירות והמהירות בה הוא לומד אותן לעומק, נוסף על האינטליגנציה והקול המקסים, עם מנעד של יותר מ-4 אוקטבות - את כל התכונות הללו, הוא הפגין בחן רב בחזרות שקיימנו, כאשר ברקע מהדהדות לי מילותיו של יוחי: "הוא יהיה כוכב!"
התגובות לאחר הקונצרט היו יוצאות דופן. חבל רק שחלק גדול מהמגיבים הנלהבים בחר לצמצם את כל היכולות לעיל, ולדבר רק על ה"פה" הגבוה, שהוא שר בסיום היצירה. אל לנו לבטל את יתר היכולות החשובות הנדרשות, מחזן בכלל ומסאאל בפרט, בעת ביצוע מורכב כזה. חזנות טובה היא הרבה יותר מרק צליל גבוה!
יומיים לאחר המופע נפגשתי שוב עם סאאל לכמה שעות ופניו קרנו מאושר. תוך כדי שיחה הבחנתי, שמשהו מפריע לו: "אתה מאוכזב ממשהו?" שאלתי, "קצת", הוא ענה. "אני קורא ושומע, בקבוצות וברחבי הרשת את ההשוואות לחזנים אחרים. אני רוצה להיות נסים סאאל הראשון, ולא שני, או שלישי לאף חזן אחר!". "אתה בדרך הנכונה" עניתי בחיוך.