הי, אני ירון (40) נשוי לטלי (35), ואב לשלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב. אנו מתגוררים בירושלים באחת השכונות החרדיות. ברוך השם להודות להשם על כל רגע ורגע, אני תמיד נזכר מהיכן באתי, באיזו רמה הייתי, וכמה רחוק הייתי מה' יתברך. אבל עכשיו אני בן תורה, יושב ולומד בכולל וממשיך להודות על הזכות שיש לי להיות יהודי תקין. חרדי לכל דבר.
>> למגזין המלא <<
אני מבין את ההבדל בין החרדיות, לבין עולם בעלי התשובה. לא צריך להגיד לי את ההבדל בפרט שאני חי עם הציבור הנפלא הזה, שזכה לחסוך מעצמו את מסכת הריקנות הזאת בה חייתי, ואת הניסיונות במהלך החיים שהתנסיתי. ידעתי גם שלכל אחד יש את הניסיונות שלו, ולכל אחד בעולם הזה יש את התיק שלו, ואני הולך לספר לכם על התיק המיוחד שלי.
מעבר דירה זה סיפור לא קל, ואני לצערי כמעט בכל שנה עובר לדירה אחרת בשכירות בעיר ירושלים. שנה אחת עברתי לדירה באזור היותר חרדי בירושלים.
אחת הסיבות שגרמו להתקרב לדת אז בהתחלה, הייתה עבודת המידות שלא הייתה לי כחילוני. וכשהתחזקתי הבנתי את הצורך לקבל כל מה שעובר עליי בהבנה, לזרוק את השכל ולהבין שיש כאן מישהו שמנהל אותך באחריות ולך נשאר רק לא להפריע. ודווקא בגלל זה אני בקשר עם כולם, מכבד את כולם, מבין את העוצמה של בין אדם לחברו וכמה היא חשובה. העבודה העצמית עשתה את שלה, בפרט שהיה קל במציאות. עד השכן שעליו אני רוצה לספר לכם.
מדובר במשפחה חשובה חרדית אותנטית בבניין אליו עברתי, האבא נושא בתפקיד חשוב באחת הישיבות בירושלים, האמא מורה באחד הסמינרים בירושלים, בנים ובנות שלמדו במוסדות המבוקשים. באמת משפחה לתפארת. כשהגענו לדירה אחר ייסורים של מציאת דירה, לא ידענו מה אנו הולכים לעבור, לאיזה ניסיון נכנסנו, ה' ירחם.
הייחס שקיבלנו מהמשפחה החשובה הזאת כבר בהתחלה היה יחס קר מאוד. אני תמיד הייתי מקדים שלום לאב המשפחה, ופעמים רבות הוא לא היה מחזיר לי בכלל, וכשלא היה לו ברירה, הייתי מקבל ממנו שלום צולע כזה, לא ברור כזה, כאילו הרגשתי, שהשכן הזה חושש שחס וחלילה לא יהיה מצב שמישהו יקרא לו את השפתיים ויבין שהוא החזיר לי שלום. זה היה צובט לי בכל פעם מחדש, למה הוא לא מקבל אותי.
עבר חודש, ואשתי מספרת לי על אשתו שלא מפסיקה להעיר הערות בצורה לא יפה ומכבדת, וסתם ככה מתייחסת בצורה עכורה אליה. אפילו היא הספיקה לומר לה: "למה הגעתם דווקא לגור כאן? זה לא המקום שלכם". המשפט הזה שבר את רוחה של אשתי לרסיסים. אבל אני זוכר את המשפט הראשון שאמרתי לאשתי: "אשתי היקרה, ישתבח שמו לעד, זכינו לעבור ניסיונות ביחד, חזרנו בתשובה ביחד, עם כל הקשיים, אז את הניסיון הזה לא נעבור? הא? תגידי לי את יקרה שלי", כך אמרתי לה, אני זוכר את החיוך שלה עם הדמעות, החיוך הזה שבזכותו קיבלתי כוח להמשיך.
אבל מאז זה לא נרגע, זה רק החמיר.
הוריי אינם שומרי תורה ומצוות עדיין, אבל מאוד מכבדים, וכשהם מגיעים אליי הם מקפידים על לבוש מתאים. אנחנו לא יכולים ללכת אליהם בגלל המצב הרוחני שם בבית, מבחינת צניעות, שבת, כשרות, ולכן אני מעדיף שהם יגיעו אליי.
פעם אחת, בחול המועד סוכות, הוריי והורי אשתי שגם הם עדיין לא שומרים תורה ומצוות, הגיעו אלינו לסוכה לארוחה חגיגית. הייתה אוירה מאוד מרוממת, הרבה חיזוקים, קירוב לבבות ואוכל משובח כיד המלך. ואז זה הגיע: דפיקה בדלת של הסוכה, השכן המדובר עמד שם ואמר בקור רוח: "נשמח מאוד אם תסיימו את החפלות שלכם כאן, הרעש הזה בלתי נסבל" אמר ברוגז.
אתם יודעים, המבחן של כל יהודי בעולם הזה, זה מידת הכעס, ואצל בעלי תשובה שמכירים את העולם המסוכן ההוא, זה בכלל ניסיון גדול. ואני תמיד ידעתי על עצמי, אם קופץ לי ה'ירון' הזה של פעם, זה מחזיר אותי באותם רגעים להיות כמו פעם, ומהמצב הזה אני תמיד חושש. אז עמדתי מולו, ובאיפוק רב אמרתי בחיוך: "רבנו, אולי תכנס קצת, תאכל משהו... אתה חייב לטעום את המפרום שלנו". הוא הביט בי מבולבל, לא ציפה לתגובה כזאת. "אין צורך, רק תסיימו כבר", פקד, ונמלט.
זה היה רגע שקשה לי לשכוח, ראיתי את הכעס שלו, על גבול השנאה אליי. איזה רעש עשינו? מה עוללנו? עד עכשיו שאני נזכר בזה, אני לא מצליח להבין על מה כעס בכלל. ועכשיו הדקו חגורות ושימו לב לדבר הבא.
אחד הבנים של השכן הזה, קוראים לו בנצי.
בנצי, בחור מתוק שירד מהדרך, והיה חוזר בשעות הקטנות של הלילה ולפעמים לפנות בוקר. הוא עדיין היה עם כיפה, אבל בשביל ההורים שלו זה היה נראה שהם אוטוטו יושבים עליו שבעה. הבושות שהיה עושה להם, גרמו להם פשוט לריחוק ממנו. היה יוצא לנו לדבר מידי פעם שיחות חדר מדרגות כאלו. הוא התעניין בעברי הצבאי, ותמיד אהב לעזור לי עם קניות. "אנחנו גרים באותה הקומה, אני יודע מה זה להרים קניות", היה אומר. ואז הגיעה תקופה שנוצר בנינו קשר מסוים, עד כדי שהוא היה מגיע אלינו בליל שבת, עם הגרעינים והעראק שאני נוהג לשתות. וכך קרה כמה פעמים של ליל שבת יחד איתו, אני הייתי אוהב לדבר, והוא היה אוהב לשמוע, וזה היה שידוך מדהים. בפרט, שיש איזה משהו אצל החרדים שאוהבים לשמוע את העבר של הבעלי תשובה, חוץ מהסחבקיות שיש בי, שאותה מאוד אהב.
בכל פעם היינו משוחחים על נושא אחר. פעם על תפילה, פעם על ענייני קדושה, וכן כל פרשת שבוע הייתה עבורנו למפת נושאים. הקשר הלך והתחזק, הוא פשוט הפך להיות מעריץ שלי. פעם אמר לי "כשאתה מדבר, אתה מהפנט אותי" או "כמה כיף להיות בסביבה של אדם כמוך, אתה מדבר אמת לאמיתה" או "אני מרגיש שאתה מקבל אותי איך שאני, וזה משגע אותי", ועוד מילים שהיו מאוד עושים טוב על הלב.
כשהגענו לנושא של ציצית, הקפנו אותו בצורה מדהימה. והנה ביום ראשון, הוא כבר היה עם ציצית. וכן במשך הזמן, שוחחנו על זמן קריאת שמע, והוא סיפר לי שבעקבות השיחה בינינו הוא דואג בכל בוקר לשעון מעורר שיעיר אותו לפני זמן ק"ש הראשון, אומר קריאת שמע, וחוזר לישון עד 15.00 בצהריים. וזה המשיך בזה שגם אמר לי שהוא מוריד את הקשר הלא חיובי שהיה לו באותם ימים. השינוי היה מאוד ברור. שינוי הלבוש הזרוק שהיה לו, התפילות שחודשו, הניתוק מחברים שליליים, עזיבת החטא בצורה ברורה, והשתלבות בישיבה המתאימה לו בכל בוקר למשך שעתיים. מערכת יחסים ידידותית עם אלוקים שרק הלכה והשתפרה.
יום אחד הוא התקשר אליי, שאיזו בחורה דיברה איתו על המשך החיים, והם החליטו לדבר על נישואין. הם סיכמו על ההמשך שלהם והיא הליטה ליישר קו עמו מרצון. אכן, בנצי התחתן, בנצי בנה בית יציב ונכון. הוא עובד חצי יום ולומד באותה הישיבה שהחל להשתלב בה.
ואז הגיעו הפלאשים. פתאום נזכרתי בצעקות שהייתי שומע שצועקים עליו שם בבית, את הבריחה של בנצי מהמקום שצריך להיות הכי מכיל עבורו, זכרתי את האושר על פניו שהרגיש כמה קיבלתי אותו איך שהוא בתקופה הקשה שלו. את השבת שלום שהיה אומר לי אז כשהוא עם ריח הסיגריות המהול בבושם הידוע שלו. ולבינתיים, מאותו הזמן של השינוי שלו, הוריו החליטו להוריד את הרגל מהגז. אין הערות, אין פרצופים, פשוט עזבו אותנו לנפשנו. אז הבנתי למה באתי לגור בבניין הזה, למה למרות כל הקושי הקב"ה עשה הכל שאני יתאפק, יעבוד על המידות שלי, ויסתום את האף מריח השנאה שהופץ לעברי בקביעות. הקב"ה מוליך אותנו למקומות הכי לא אקטואליים בעיניים שלנו, רק בכדי להציל את אחד הילדים שלו. הסיפוק שלי היה עצום, וזה גרם לי להבין:
היה שווה כל מה שעברתי כאן. הדמעות. הייסורים הנפשיים. הפגיעה בנפש הרגישה שלי. כל זה היה בשביל בנצי.
פתאום ההורים שלו הפכו להיות עבורי להורים מתמודדים ולא מהתנשאות חלילה, אלא מהבנה ברורה, כמה קשה להם לראות את הבן שלהם הדועך, מתמלא באור דווקא מהשכן הכי לא צפוי והכי לא בסגנון שלהם. זה שהם ניסו קצת לדכאו שאולי יעזוב את האזור שלהם.
בהזדמנות זו אני קורא מכאן לאחים שלי החרדים בני התורה. אתם הדוגמא האישית עבורנו, אתם הציבור המוערך עלינו בעלי התשובה. אנחנו מתמודדים יום יום, שעה שעה, עם המשפחות שלנו, אלו שמרגישים שבגדנו בהם, שאותם נטשנו וכנגד זה אנו מראים להם בכל הזדמנות שיש לנו את האור שאנו קיבלנו בזכות החזרה לחיק היהדות. עם חינוך הילדים שלנו, אחרי הכל לילדים שלנו יש משפחה ובני דודים שאינם שומרי תורה ומצוות, ויש לילדים שלנו שאלות על מה, על איך, ועל למה. אנחנו צריכים רק להרגיש שייכים. וכפי שאמרתי בתחילה, אני מבין את סוגי המנטליות, ולא חושב שכדאי לערבב בניהם כשזה לא מתאים עדיין. אבל כן חושב שכל מילה של קירוב של מישהו מהציבור הכל כך נחשק מבחינתנו, תרים אותנו לגבהים ותיתן כוח ואונים לעבור כל משבר שחלילה אמור לצוץ אצלינו. לחזור אל המקורות שלנו באופן תקין ובריא.