הטיימינג הקוסמי הזה, בנר ראשון של חנוכה, הביא אותי לשאול. לא שאלות מהסוג שמקבלים עליהן תשובה. שאלות שאין להן סימן שאלה בסוף.
אז יצאנו לדרך. כולם חגורים? יופי. חגורים שמח. סליחה, הייתי חייב.
ההתנגשות בין יום הדלקת נר ראשון של חנוכה לבין מועד משחק הגמר בתחרות הכדורגל העולמית, אירוע אוניברסלי ואדיר בהיקפו. לא זו אף זו - ככה אומרים עורכי הדין, אז, לא זו אף זו, שהדלקת הנר נפלה על אותו היום של הגמר העולמי, אלא שהשעות היו חופפות. הדלקת הנר, ולהבדיל - אירוע האלילות העולמי, לא האלילות ההיא של יוון העתיקה, אני מדבר על הסגידה האלילית לשחקנים עצמם - ועוד כאלה שלא נמנים בין הכדורים הכי עגולים על כר הדשא. הדלקת נר ראשון, ואירוע הגמר, התרחשו באותו היום ובאותה השעה. לפי שעון ישראל.
וכך זה התחיל:
ביום ראשון עם שקיעת החמה ודמדומי ערב, קיימו היהודים את המצווה שניתנה לנו מדרבנן, והנר הפיץ אור שדוחה הרבה חושך. בעוד העולם האוניברסלי, יושבי כדור הארץ מאלסקה עד ניו זילנד - קידשו את הסגידה האלילית לבחור ארגנטינאי בשם לאו מסי, שמעולם לא היה נציג האינטלקט האנושי, וממש כמו ראש הממשלה היוצא שגם הוא לא היה נציג האינטלקט האנושי - שחקן הכדורגל הנודע בשערים - תרתי משמע וכל זה, לא בדיוק מדען לפיזיקת הקוואנטים.
לא מתחבר לכדורגל, כדורסל, כדור יד או כל כדור אחר. הכדור היחיד שאני מכדרר באומנות אל תוך השער, הוא כדור אקמול קולד. ואין כאן ניסיון או מטרה להתנשא על מישהו, חלילה. אני פשוט חושב שתשעים דקות של בהייה קטטונית אחרי עשרים וכמה גברים מיוזעים שרודפים אחרי כדור, נוגחים בכדור, ורוב הזמן נוגחים אחד בשני או במשקוף ואם המצב יצא מכלל שליטה אז גם השופט יקבל נגיחה, ישלוף כרטיס אדום ויתמוטט. 90 דקות זה זמן יקר שבו, בעיני לפחות, אפשר לאתגר את האינטלקט, ללמוד משהו חדש, לצבור עוד ידע, להבין. אבל, אני יודע. זו דעתי האישית בלבד, ואני בטוח שבחורי ישיבות רבים יחלקו עליי ויסבירו לי כמה שאני לא מבין ולא קולט את היופי של המשחק.
בניגוד לשופט שחטף נגיחה שלישית עוד במחצית הראשונה, אני לא מוציא כאן כרטיסים אדומים לאיש. גם שאין לי משרוקית, אז לא יוצאים ידי חובה. כך או כך, שכל אחד ישלוף לעצמו את הכרטיס עם הצבע המועדף עליו. אני כותב כי באופן אישי אירועים שונים גרמו לי - שוב, לשאול ולתהות. אני איש של סימני שאלה מסתבר. סימני קריאה זה הצד החלש יותר.
הנקודה היא כזאת:
בתור ירושלמי שחי בירושלים, כי ככה זה ירושלמים, הם גרים בירושלים ופשוט לא עוזבים אותה, ובצדק. לעניינינו. ירושלים רבתי היא עיר גדולה לאלוקים ואדם, ועד שתבנה ותכונן, ובית המקדש ירד בנוי באש - לפי מ.ב.ד, עד אז האזורים שלא מאוכלסים בידי חרדים, שזה בגדול כמה מטרים בודדים בעיר, להוציא את אזורי הערבים, ובכל זאת, יש בעיר חלקים משמעותיים המשמשים כמעוזי חילונים, ובציבור החילוני יש מושג שנקרא "חיי לילה". אותם חיי לילה, דיי מפותחים בירושלים לרוב, אבל, כשבעולם מתרחש אירוע הספורט הגדול בהיסטוריה, גביע העולם בכדורגל, העיר כולה אחוזת טירוף (תרגום לאלה שלא ירושלמים, 'העיר' בירושלמית זה מרכז העיר. רדיוס של 700 מטר בערך).
בכל מקום ותחת כל עץ קלישאות לא רענן, מוקמים מוקדי בילוי, ספות כורסאות וספסלים, שתיה כדת אין אונס, וממול ניצב מקרן בגודל של שבעה מגדלי עזריאלי, ועליו מוקרן המשחק.
לצופים יש מערך לחנים קבוע, ונהמות בטון עולה ויורד מושמעות במקהלה בהתאם לנסיבות ולעוצמת הנגיחות של השחקנים זה בראשו של זה. הנקודה היא שהמאמץ כולו מרוכז בשרירי הרגליים, אז אין מה לפחד על הראש ואפשר לנגוח בכדור, בשוער, בדלת של רכב. קיר מבטון. מה שבא.
ועל כל פנים, בימות המונדיאל בירושלים, כשחרדי מן המניין או כזה שפספס את המניין יחלוף במרכזה של עיר, הוא ייתקל ישר בחוק החרדים השלובים, אבל בפירוש המילולי והמעשי שלו. אל מול המקרנים יושבים אגודות אגודות, המוני חרדים שלובים זה בזה, כרוכים זה בזה, רובם בחורי ישיבות לאורך הסקאלה שבין ישיבה קטנה ועד לקיבוץ, שבמקומות אחרים נקרא וועד. אז אולי הגיע הזמן להקים וועד, כי הרי הציבור החרדי מקים וועד לכל דבר, בטח יש להם אפילו את "הוועד להקמת וועד".
אני מציע להקים את "הוועד לבחורי כל הוועדים שבורחים בלילה כתינוקות הבורחים מבית הוועד". וכל זה למה? כדי לצפות בנבחרת פקיסטן גוברת על טג'יקיסטן שבמדינת אוזבקיסטן בגבול הודו ואפגניסטן. סטיתי מהנושא והשיר 'יעקוב' מתנגן לי עכשיו בעומק התודעה כמו תקליט שבור. העיקר בסוף יעקוב ניצל מהטאג'יקים הרעים, והבת של ראש השבט תישאר רווקה על שילבינו שערות ראשה, עשרים פרות לא יעזרו לה.
ואחרי שפתחנו במילתא דבדיחותא על ראש השבט המניפולטור, ראו. חלף דיי זמן מאז הייתי בחור ישיבה. וממרומי שנות חלדי, אני לוקח את הפריווילגיה לצקצק. כאחרון המצקצקים אצקצק, משום שללכת ברחובות מרכזיים בירושלים החילונית החוגגת את אותו מונדיאל, ולראות נחילים של בחורי ישיבות... כן. נחילים, של בחורי ישיבות, שחולשים על העיר, פושטים עם שחר, יותר נכון עם ערב, נאספים בקבוצות מול מקרנים עם בירות ופיצוחים, וממש מייצרים קירוב לבבות עם אחינו העגלות הריקות הטועות והפועות באחו, ומילא העגלות, כלומר אחינו הרחוקים שעדיין לא חזרו בתשובה, כלומר החילונים, הם יוצאים וחוגגים את המונדיאל, הסילבסטר וכל אידיהן של גויים כמו סטרנורא עיין ע"ז וכו', ומה לבחורי ישיבות עם כל זה?
מילא, בחור סורר שמשאיל ממשה השרת את האייפון 3 החדיש שרבים חללים הפיל בהם את סטיב ג'ובס עצמו, וצופה הבחור בפרעה וכל זרעו ממש במצולה, בחדרי חדרים, גם זה חמור. מן הסתם, אני לא משגיח.
אבל אני שואל את השאלה הישראלית הגנרית. חברים, למה ככה?
אני לא מטיף בשערים, לא לקחתי על עצמי את תפקיד המגיד מדובנא או מקוזניץ, עדיין. אני רק מנסה להעביר מסר אליו שותפים עוד רבים וטובים, חרדים - וגם כאלה שלא. המראֶה הזה פשוט לא נעים, דווקא למי שלא זכה להימנות על קבוצת עמלי התורה. הצופה חש בדיסוננס קוגנטיבי. שזה בעברית מצב שסותר את ההיגיון. או כשל לוגי.
וכן, ברור. ברור שלא כולם. ברור שלא הרוב. ועוד יותר ברור שביחס לאוכלוסיית עולם הישיבות כולו, מדובר בקומץ. אבל ביהדות ובהלכה מייחסים משמעות למושג "מראית עין". ואין זה מראה עין מלבב.
כך למשל, כשחלפתי לאורך רחוב יפו בדרכי לאנשהו באזור, בשעת ספק חשיכה ספק אינה חשיכה, בדרכי חזרה מאנשהו, כבר הייתה וודאי חשיכה, ומשחק קריטי ביותר- כך הבנתי לפי נהמות הדאגה והחרדה, התקיים באצטדיון הממוזג בקטאר, אולי רוסיה הייתה נגד אוקראינה, לא בדקתי.
לפי התכונה ברחוב, נראה שהאווירה מתוחה. כיכר מאוד מרכזית הייתה גדושה במאות בחורי ישיבות, צופים משולהבים, שלוקים בהתקף מאניה - אופוריה כשמישהו בעט בכדור לכיוון השער, ואז כולם כאיש אחד שוקעים לדיפרסיה, דיכאון עמיד, מאג'ורי, נוהמים בשקט מתחת לשפם.
בחור לבוש שחור לבן, ציציותיו מתבדרות ברוח הירושלמית, צועק לעבר המקרן: "רוץ נו רוץ, תעבור אותו!". המקרן לא הגיב.
אני מתיישב על ספסל, בתצפית אחורית, כולם חרדים. כולם. כן, ממש ספרתי. הושיע את עמך 800 פעם. כולם בחורי ישיבה חרדים. ירושלים מתחרדת עד כדי כך שלא נותרו בעיר צופי מונדיאל חילונים.
צחוק בצד. כאן זה היה רציני. וקצת עצוב.
בעודי צופה בתופעה המסקרנת, בחור חילוני כנראה מטושטש אחרי ששתה שלוש חביות בירה וצפה במשחק המותח, שרשרת זהב לצווארו, צמיד זהב על פרק ידו, קעקוע על רגלו, רבב על בגדו, שערו גולש מהר הגלעד, בקיצור, מאובזר. הוא מתיישב לידי ופוצח בניגון מוכר שמתחיל המילים "תגיד לי!". כן? "כל החברה החרדים האלה" הוא ממשיך, ואני כבר מבין לאן זה הולך. "כל הבחורים מהישיבות, אם מרשים להם שם בישיבות שלהם ככה, למה הרבנים לא מרשים להם ללכת לצבא? בצבא הם יתקלקלו, וכאן לא?", סוף ציטוט.
ניסיתי לגמגם שהרבנים ממש לא מרשים, ושזה מיעוט, ושילך למיר, חברון, וכל פוניבז' (ביום טוב) ועוד מאות ישיבות, ויראה בית מדרש מלא וגדוש, אבל בסוף חייכתי בנימוס ונטשתי את הספסל בבושה וחוסר נעימות. א-טאיינע, כמו שאומרים במונדיאל.
התזמון בין נר ראשון של חנוכה, לבין האירוע המרכזי של הכדורגל העולמי, הגמר הגדול, סימבולי מאוד בעיניי. ביוון העתיקה, שהניבה כידוע לא מעט חוכמת חולין בעולם, היה מנהג אלילי, לקיים תחרויות ספורט, בעיר ספרטה - נכון, משם המילה ספורט. התחרויות היו כל ארבע שנים, כשבמהלכן סגדו ההמונים לאליליהם, כאשר השיא היה כשספורטאי המנצח של התחרות, עולה אל פסגת הר האולימפוס - אותו הר שעל שמו קרויה האולימפיאדה, ואת לפיד הניצחון שאוחז בידו המסי של תרבוס יוון, אות הניצחון, מקדיש הזוכה המאושר לאליל הראשי, רמטכ"ל האלילים, שעל פי המיתולוגיה היה חובב שידורי ספורט ויושב עם בירה ופיצוחים ועוקב במתח אחרי המשחקים.
זה, כמדומני גרעין ההבדל בין חכמי ירושלים לחכמי יוון. הללו, עם חוכמתם הגדולה, סגדו בסופו של דבר לעשרות אלילים, העם היהודי להבדיל – נושא את דגל האמונה בה', באחדות מוחלטת של בורא אחד שהוא המדע, הוא המודע והוא היודע - כלשון הרמב"ם, ונשא בגאון אמונה זו. היהודים הם הראשונים שהביאו את בשורת הבורא היחיד בעולם לזמן העתיק, אז אינספור אלילים היו לכל עם, בכל הצבעים והמידות, כל הגדמים הכי מתקדמים, כולל אליל מתקפל, שבטח נקרא סמסונג. העם היהודי יצא למבצע "בלק פריידי" ועשה מכירת חיסול, בדגש על החיסול.
כמה סמלי הוא שביום בו חוגגים בעולם את רגע השיא של הירושה האלילית שהותירה יוון לעולם, בו ביום מדליקים נר ראשון של חנוכה, אחרי שמעטים נצחו הרבים, והמקדש, משכנו של הבורא היחיד - כאן בעולם החומר, שב לטהרתו.
לי נראה שהנושא שבמוקד החג, הוא מאבקי הסמליות בין הרעיונות היווניים האליליים - לבין סמלים שאותם מוביל העם היהודי מזה דורות. סמל הוא עניין חיצוני, לא מהותי. ממש כמו "מראית עין".
אם בחורי ישיבה כלשהם עשים דין לעצמם בנושא המונדיאל, לי אין מה לענות לבחור על הספסל. ואולי אענה לו בשפה ישיבתית פר אקסלנס – "אין הכי נמי".
חנוכה שמח.