"קטֹנתי מכל החסדים" // הרב מנחם ישראלי

ואז יעקב מתחיל לשורר ולהתפייט, לדבר עם אבא בשמים "קטׁנתי".

סיפור יסודי זה, הנמצא בתולדות אומתנו, ומסופר בתורתנו, מהווה עבורינו סמל השראה והוראה לחיינו.

שבוע הבא נחגוג את החג הגדול והנכבד "ראש השנה לחסידות" יט' בכסלו, חג הגאולה של רבינו "בעל התניא" ממאסרו בכלא הרוסי.

השתלשלות המאורעות שהביאו למאסרו של רבינו "בעל התניא" היתה כתוצאה מהלשנה של יהודים, שהתנגדו לו לדרכו ולשיטתו המיוחדת.

לאחר יציאת רבינו מן המאסר, הוא הוציא כרוז-איגרת אל החסידים הפותחת במילים: "קטֹנתי מכל החסדים" (האיגרת נדפסה בספר "תניא קדישא" בחלק "אגרות קודש" איגרת ב).

באיגרת מבאר הרבי, שמדת ישמעאל (חסד דקליפה) היא, שככל שהקב"ה מעניק לאדם יותר שפע כך הוא חש את עצמו ליותר נכבד וחשוב וגאוותן… לא כך היא מדתו של אברהם (חסד דקדושה) ככל שהאדם מקבל יותר שפע, הוא נעשה קרוב יותר להקב"ה, וכגודל הקרבה לה' כך גודל ההתבטלות, וכפי שאברהם הכריז על עצמו "אנכי עפר ועפר".

יעקב צועד בעקבותיו של אברהם - חסד דקדושה - ולכן "מכל החסדים" שהקב"ה השפיע עליו ("כי במקלי עברתי את הירדן, עתה הייתי לשני מחנות") הוא נעשה בעיני עצמו קטן עוד ועוד - "קטֹנתי".

ומכאן יוצא הרבי בהוראה אל כלל החסידים, היות שה' העניק לנו שפע ואור גילוי תורת החסידות, והיות שה' זיכה אותנו בניצחון על המנגדים, עלינו להיות יותר "קטנתי", שלא להתגאות על אלו המתנגדים, ולא לשמוח במפלתם.

השמחה צריכה להיות בישועה הגדולה שהקב"ה העניק לנו, ולא חלילה שתהיה השמחה לאיד, שהם הפסידו, שאנחנו ניצחנו אותם...

לרבי המר"ש מליובאוויטש היו שלושה בנים, לגדול קראו זלמן אהרן (- זלמני'ו), והקטן שלום דב בער (- שלומק'ה. זה הקטן נהיה גדול ולימים הוא היה מנהיג תנועת חב"ד בדור החמישי - הרבי הרש"ב מליובאוויטש).

בדרך כלל כשיש שני אחים, הגדול הוא הגבוה, והקטן הוא הנמוך, אך במקרה שלנו יצא הפוך, שלומק'ה הצעיר היה הגבוה וזלמנ'יו הגדול היה הנמוך.

פעם הם שיחקו בחצר, זלמני'ו חפר בור והכניס את שלומק'ה הצעיר לתוכו. שלומק'ה התחיל לבכות, הגיע האבא הרבי מהר"ש למקום ושאל למה אתה בוכה? ענה שלומק'ה: כי זלמני'ו הכניס אותי לתוך הבור. פנה האבא-הרבי אל זלמני'ו: האמנם נכון הדבר? ענה זלמני'ו: אכן, כן. מן הדין שאני אהיה הגבוה כי אני האח הגדול.

אמר לו האבא-הרבי: אם אתה רוצה להיות יותר גבוה, עליך להגביה את עצמך, ולא חלילה להנמיך את הזולת.

וזה בדיוק הרעיון של "קטֹנתי", בל נחשוב שהיות ויעקב היה קטן בעיני עצמו הוא הוא חשב את עצמו לאפס מאופס. לא ולא.

יעקב ידע שהקב"ה איתו "ואתה אמרת היטיב איטיב עמך" יעקב ידע שה' שומר עליו "ושמרתיך בכל אשר תלך".

יש כאן נקודה עמוקה: מצד אחד יעקב קטן בעיני עצמו, אבל הקטנות הזו לא נובעת מתוך נחיתות אלא מתוך גדלות נפש, הקב""ה איתי.

זה מתאים לדברי הזוהר: "מאן דאיהו רב איהו זעיר, ומאן דאיהו זעיר איהו רב" תרגום: מי שהוא גדול הוא קטן, ומי שהוא קטן הוא גדול.

ואם תרצו: זוהי תמצית תורת החסידות. "קטֹנתי" - ביטול היש אל האין.

שבת שלום וחג הגאולה שמח!

לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.

לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com