חברי הועדת המתמדת של ועידת רבני אירופה מתכנסים פעמיים בשנה, כדי לדון בנושאים חשובים ורגישים, המשפיעים בראש ובראשונה על יהדות אירופה, אך גם על החיים שלנו פה בישראל. בשבוע שעבר נערכה הוועידה המצומצמת בבירת רומניה.
>> למגזין המלא <<
כשהבטתי, במבט חטוף בתוכנית הועידה, ידעתי שהפעם לא יהיו לי תירוצים ואהיה חייב לנסוע. למה? כי גיליתי שהרבנים יבקרו ביום האחרון של הוועידה בעיר נפטון, על מנת לבקר ב'קהילת תקווה', שנמלטה בדרך-לא-דרך מאודסה באוקראינה - עם פרוץ המלחמה, וכעת היא שוהה בקמפוס גדול עם מספר מלונות בעיירת הקיט נפטון – המרוחקת כשלוש שעות נסיעה מבוקרשט.
על קהילת תקווה שמעתי כבר לפני שנים רבות, עוד לפני שהתפרסמו התיעודים המרגשים והבלתי-נשכחים מהפרידה המיוחדת מבית הכנסת שלהם באודסה, מהקידוש בליל שבת בתוך האוטובוס, תיעוד שהרטיט את הלב של עם ישראל.
אני שמעתי על הפעילות הבלתי תיאמן של הקהילה ומשום מה, כך רצה הבורא, לא ביקרתי במקום הקבע שלהם באודסה.
וכעת נוצר לי פתח מיוחד, לראות את המפעל האדיר והמרתק אותו בנה רבה של אודסה וסגן יושב ראש הוועדה המתמדת של ועידת רבני אירופה, הגאון רבי שלמה בקשט, יחד עם ידידו הרב רפאל קרוסקל.
איך קמה הקהילה?
כדי להבין באיזו קהילה מדובר צריך לחזור מעט אחורה, לפני קרוב לשלושים שנים, אז מסך הברזל נפרץ והיהודים החלו לצאת מהחורים שלהם - לאחר שנים שהתחבאו בצל השלטון הקומוניסטי שלא התיר חיי דת.
אך דא עקא, למרות שהכל נפרץ והכל הותר, נוצר חלל משמעותי בעשרות ערים ומדינות שהיו תחת שלטון סובייטי, של רבנים ומנהיגי דרך, שידריכו ויורו לאלפי ואף עשרות אלפי אנשים שרוצים להתקרב לדרך ישראל סבא. באותו זמן, החלו לצוץ עשרות ארגונים ורבנים שהחלו למלא את החלל שנוצר.
מי שגויס גם הוא למשימה בראשית שנות התשעים, הוא הגאון רבי שלמה בקשט, אברך צעיר מירושלים, בוגר ישיבת נחלת דוד ותלמידו המובהק של רבה של פתח תקווה, הגרב"ש סלמון זצוק"ל, שכמובן לא ידע מילה ברוסית.
הרב בקשט, הגיע לשממה הרוחנית והגשמית באודסה, והוא כאמור היה ללא ניסיון, ללא שפה, ובקושי היה לו בגדים מתאימים לקור האוקראיני, אך האם זה הרתיע אותו? להפך. הרב בקשט ראה אלפי יהודים מסכנים ואומללים – שלא ידעו כלום על יהדות, משפחות הרוסות ושבורות ובעיקר הרבה ילדים יתומים - שאין להם אב או אם והם זרוקים ברחובות - כפשוטו.
בתושייה שאין לשער, הרב בקשט הפשיל שרוולים והחל להקים ממש מאפס מוסדות לימוד, קרנות תמיכה, בית כנסת, הביא למקום מורים, מורות, אברכים על משפחותיהם והפך את המקום הבאמת שומם למעצמה רוחנית וגם גשמית.
זה כמובן לא קרה ביום אחד, קדם לו שנים ארוכות ומייגעות של קשיים ונפילות, אך הרב בקשט לא נרתע ויחד עם רעייתו ומשפחתו, הם הקדישו את חייהם למפעל, כאשר במקביל המשפחה נותרת בארץ.
גם העול הכלכלי הבלתי-נתפס שעולה להחזיק מקום מרשים שכזה הוא אדיר, אך גם פה היה לרב בקשט סייעתא דשמיא מרובה, כאשר חבר אליו לפני 23 שנים (קודם לכן זה היה תחת ניהול משותף של ישיבת אור שמח. ח"ב), שותפו לניהול המקום, הרב רפאל קרוסקל (אחת הדמויות הכי מוערכות בעולם גיוס הכספים, שנחשב לאדם אמין וישר כסרגל), שביחד הם מצליחים לנהל בהרמוניה שאין שנייה לה את המקום עד עצם היום הזה.
ההקדמה הזו הייתה נחוצה כדי להבין ולו במעט על המפעל הענק והאדיר הזה – המחזיק כ-1,200 נפשות ונדמה שאין שני לו בעולם היהודי.
"שום דבר לא הכין אותנו לרגע הבריחה"
כפי שדווח בהרחבה בזמן אמת ב'כיכר השבת', ראשי הקהילה כבר הכינו שבועות לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה, תוכנית צבאית מוקפדת ואף שכרו חברת אבטחה ישראלית, התוכנית כללה השכרת רכבים, ציוד, כמות ענקית של אוכל, מוצרי תינוקות ומשחקים, ואף חלק מהדברים נארזו בקפידה ברכבים שהקילה שכרה לעת חירום, הקהילה לא רצתה ליטול ולו הסיכון הקטן ביותר, כדי שאף ילד חלילה לא ייפגע.
אך האמת? שום דבר לא הכין את הילדים ואף את המבוגרים בקהילה ללילה הקשה של הפרידה. הם לא באמת התכוננו נפשית וגם לא פיזית.
בתוך חצי שעה, כך סיפרו לי מספר משפחות בעת הביקור במקום המקלט בנפטון, הם היו צריכים לארוז חיים שלמים וזה תוך כדי שהילדים התעוררו בבהלה ונכנסו לטראומה ושיתוק.
המשפחות היו צריכות לארוז רק מספר דברים שיעלו לאוטובוסים שהגיעו (גם לא היה מקום בבגאז' של האוטובוסים ליותר מדי דברים. ח"ב), והמדריכים והמדריכות היו צריכים להעיר את 250 היתומים הרכים ולהוביל אותם בקור המקפיא של אותו לילה ארור, "זה היה מחזה סוריאליסטי ומחריד, לא חשבתי אי פעם שנקלע לכזו סיטואציה, אם נשתמש בעולם דימויים יהודי, ואני ממש לא מגזים, זה הרגיש כמו שואה, מסביב יהום הסער – יש טילים ודיווחים לא מאומתים, ואנחנו מנסים לקפל ברגע חיים שלמים ולקוות שלא נשכח דברים חשובים, את המחזורים לימים הנוראים האמת שכחנו", מספר לי אחד האברכים של הקהילה בהומור שחור.
כשאני מדבר עם אנשי הקהילה, אני מבין שהם – שנמצאים כעת במקום פסטורלי, נינוח ושקט בעיירת קיט רומנית, ככל הנראה עדיין לא עיכלו את העובדה שהם עשו היסטוריה – מאות אנשים נסחבו במשך עשרות שעות באוטובוסים, כשהם נוסעים בינות לטילים שורקים וקור מקפיא ולחלקם אף חסר מסמכים בסיסיים, בלי אוכל נורמלי ומקום לשים את הראש, ובכל זאת שמרו על קור רוח והיום הם מנהלים אורח חיים שגרתי לגמרי, כאילו הם נמצאים בעיר הקבועה שלהם.
הביקור בעיירה שבנה הרודן האכזרי
יצאנו מבוקרשט ביום רביעי, בשעת בוקר יחסית מוקדמת כשפנינו לכיוון עיירת הקיט של הרודן הרומני צ'אושסקו הנודע לשימצה, הדרך הירוקה עם מזג האוויר היחסית נעים ובהיר גרמו לנסיעה לחלוף ביעף.
במיוחד שזכיתי, שלצדי ישב, ראש בתי הדין של אגודת הרבנים בארה"ב, הרב אריה רלב"ג, שבמהלך הדרך הפליג בסיפורים על כהונתו לפני יותר מחמישים שנים, כרבה הראשי של אמסטרדם ועל הביקור ההיסטורי של בגין אחרי המהפך בביתו (גם אז מסתבר לא אהבו את מנהיג הימין והעיתונות המקומית כתבה על ביקורו "הרוצח מגיע לאמסטרדם". ח"ב) ועוד סיפורים מאלפים ומסמרי שיער.
הגענו למקום לקראת השעה 12, בדיוק בשעה שהילדים בגנים, התלמידים בישיבות והאברכים בכוללים. לובי המלון המרכזי – 'אגורה' בו שוהה הקהילה, היה רוחש פעילות, המשרד של המנהל הרב קרוסקל נמצא בפתח המלון ושם מתנהל מעין חמ"ל מקצועי של המנהלים תחתיו.
תבינו, מדובר בסדר מופתי ובהיררכיה ברורה, כולם יודעים מה התפקיד שלהם והם עושים זאת כמו 'שהידים', לנהל קהילה מעין זו זה לא דבר פשוט, ואם אין לך צבא נאמן, יעיל ומתוקתק, הסיכויים שלך אפסיים.
את פנינו קיבלו בחום במסעדה החלבית הכשרה במלון (כחלק מההערכות במקום, הקהילה פתחה מסעדה, כדי שהזוגות לא ירגישו חנוקים ויהיה להם לאן לצאת בערב. בכל זאת מדובר בחור – בחורף – כל המלונות במקום סגורים על מנעול ובריח. ח"ב), הרב בקשט, רעייתו חסי ובתם שירה, יחד עם הרב קרוסקל, ומנהלי המקום – הרב ברודמן והרב רוב, כשהם מסבירים לנו בירוט רב ומרשים על ההגעה ההרואית למקום.
"הגענו למקום באמצע החורף, כשיצאנו מאוקראינה לא ידענו שנגיע לפה", מספר הרב קרוסקל, "תוך כדי תנועה, ושאנחנו נוסעים בשבת ניסינו לארגן לנו מקום טוב לשהות בו. קיבלנו המלצה, אני אפילו לא זוכר ממי, על נפטון".
"עכשיו תבינו, המקום הזה סגור בחורף, אין פה נפש חיה, ובעלי המלון שרויים בתרדמת חורף. המלון, היה מיד לאחר שיפוץ נרחב וכשדיברנו עם הבעלים והסברנו לו שאנחנו מגיעים אליו יותר מאלף אנשים, הוא נבהל ולא רצה לדבר איתנו בכלל, אך יד ההשגחה סובבה את זה ובסוף הוא נעתר לפניות שלנו ואישר לנו לבוא לפה".
"אנחנו הגענו למקום שהיה חלקו בשיפוצים, נכנסו לחדרים ופתאום קיבלנו 'זץ' של קור בלתי נתפס, לקח לנו יותר מחודש לחמם את החדרים הקפואים. מיד שהגענו התעוררו הרבה בעיות טכניות, איפה המשפחות ישנו, איפה הילדים ילמדו, איפה נאחסן את כל האוכל והאוכל הקפוא".
הרב קרוסקל מספר: "הרי לא הספיק לנו מלון אחד ולקחנו גם חדרים בדירות נופש מסביב, והם פשוט לא התחילו להיות ערוכים לקליטה שלנו. אנחנו הגענו ביום ראשון, לאחר שלושה ימים בדרכים ואפילו אוכל מינימלי לא היה לנו. הנס הוא, שהזעקנו למקום את בעלי המסעדה היוקרתית והכשרה בבוקרשט, מוישה רווח, שאיכשהו הצליח לספק לנו אוכל חם ומזין, אבל גם הוא לא היה ערוך לכאלו כמויות. אני זוכר כשהאוכל הגיע, לא היו לנו אפילו כלים למזוג לצלחות ופשוט תפסנו אוכל חם בידיים ושמנו לילדים שיאכלו".
לאחר ההסברים המפורטים של הרב קרוסקל, שאת חלקם עדיין אי אפשר לפרסם מסיבות מובנות, יצאנו לסיור במקווה שנבנה במקום.
"במשך מספר חודשים היינו בלי מקווה, הנשים היו צריכות לנסוע כל פעם שלוש שעות לבוקרשט וזה היה בלתי אפשרי. ניסינו לבדוק מספר אופציות, אך שום דבר לא היה באמת מעשי, מה גם שלא ידענו בהתחלה כמה זמן נשאר במקום. אך בחסדי שמיים, בעל המלון, שבנה ג'קוזי למלון המשופץ, הסכים שנביא מומחה מקוואות, שיגיד האם ניתן לבנות במקום מקווה, וכך בניסים מעל הטבע, הצלחנו לייצר בקומת המרתף מקווה מפואר ומהודר שהיה אמור להיות בכלל ג'קוזי", מספר הרב בקשט ומראה לנו את המקווה המפואר שנבנה במקום, לו יש גם שני פתחים – שאחד מהם פתח נסתר.
לאחר ההתרגשות שאחזה בנוכחים מהנס של המקווה, המשכנו בסיור ברחבי הקמפוס האדיר והמרשים שנבנה יש מאין והגענו אל מוסדות הלימוד.
פתחנו את הסיור בכיתה ח', שם לומדים – כמו בכל המוסדות, ילדים אוקראיינים-יהודים שהתקרבו לדת בזכות הקהילה, יחד עם ילדי האברכים של הקהילה. ברצות השם, הזדמנו למקום, בדיוק ביום בו אחד הילדים - דוד בוגוצ'וב שמו, שחגג באותו יום את הבר מצווה שלו.
מדובר בילד אוקראיני, שהתגלגל לבית היתומים של הקהילה וכיום, הוא דובר עברית רהוטה והוא למדן עצום, בקיא ושולט בכל מכמני התורה – כפי גילו.
כשהתוועדנו לסיפור המרגש, פרצנו בבכי ופתחנו במעגל סוער עם הילד לכבוד חגיגת הבר מצווה שלו, כאשר במהלך הריקודים שפשפנו עיניים, האם באמת מדובר במשהו אמיתי? האם אנחנו לא בחלום, איפה מכירים היום כאלה סיפורים.
בשוך ההתרגשות הגדולה המשכנו בסיור ברחבי המבנים היבילים במקום, זה לא היה מחזה פשוט לראות ילדים החל מכיתה א' ועד כיתה ח', כשבאמצע אתה רואה ילדים בכיתה ה' ואתה מבין איזה מהפך גדול הקהילה הנדירה הזו עושה.
הילדים היו מאושרים, היה ניכר עליהם שהם מרוצים. נכון, אמנם הם נמצאים בגלות, הם לא נמצאים במבני הקבע רחבי הידיים שלהם באודסה, לא הכל מושלם, אבל הם יודעים שהצוות החינוכי והמנהלי עושה את הכל למענם ולא חוסך מהם דבר, אין מדובר בדבר פשוט, עלות החזקת המקום לחודש, מספר לי הרב קרוסקל, מתקרב לשלושה מיליון דולר, כאשר רק המלונות והדירות עולות מיליון דולר, המשכורות, האוכל וכו' עוד מיליון וחצי דולר ועוד 400 אלף דולר עולה להחזיק את המקום שהם הותירו מאחוריהם באודסה. אך נראה שלילדים הטהורים, החשבונות הכלכליים לא נוגע אליהם והם צריכים רק להיות ללמוד היטב ולהרגיש בבית שאף פעם לא היה להם.
כשסיירנו בכיתות, הילדים שחלקם רק לפני שנה או שנתיים, לא ידעו בכלל מה זה יהדות או שהם בכלל יהודים והתגוללו ברחובות, ידעו לענות לנו בעברית רהוטה על שאלות ששאלנו אותם ב'אלו מציאות' או ב'המפקיד'.
הם סיפרו לנו על השאיפות שלהם, על מה הם חולמים – ונדהמנו, חשבנו שבעות נכנסנו לכיתה ו' בחיידר בבית שמש או בבני ברק, מי יכול לדמיין איפה הם היו לולא המוסד המפואר הזה.
"פעם ראשונה שאני מרגישה גלות"
בשלב זה, לפני שעברנו את בתי החינוך של הבנות, הרבנית חסי בקשט משתפת אותי בתחושות שלה: "אני מרגישה שהיוצרות התהפכו, פעם, אני הייתי זו שמטפלת בילדים שנזרקו מהבית ואין להם תחושת שייכות, נכון, הילדים הללו חווים עכשיו סבל כפול ומכופל".
"אבל", ממשיכה הרבנית בקשט לתאר: "בפעם הראשונה אני מרגישה חיבור איתם, אני גם מרגישה שזרקו אותי, הכל השארנו מאחורינו, מפעל חיים של שלושים שנה, את כל מה שהיה לנו בבית, כלי כסף, המחזורים הספוגים בדמעות ועוד ועוד. כל בוקר כשאני קמה למראה השבורה, אני נזכרת איפה אני, אבל זה רק גורם לי להבין יותר את הילדים ומחזק את הייעוד והשליחות, שלי ושל בעלי".
לאחר הסיור המרגש וביקור בשלושת בתי היתומים שמצאו אבא-אמא-בית, התקשנו להסתיר את ההתרגשות בביקור בחדרי המשחקים, האחיות והממתקים ובחדרי הטיפולים הנפשיים לילדים שנפגעו ממאורעות המלחמה, ויחד עם הקושי הגדול, צעדנו לארוחת הצהריים, שהוגשה לנו יחד עם הילדים בחדר האוכל המקומי.
זה היה מדהים לראות את הילדים המחונכים, צועדים בשקט לכיוון ה"בופה", ולוקחים לעצמם אוכל לארוחת צהריים, הכול נעשה בצורה מופתית, אף אחד לא רב, אף אחד לא התנפל והכי מרגש היה – שכל הילדים היו עם חיוך מרוח על הפנים.
בית המדרש שנבנה ללא סיבה
לאחר מכן המשכנו בסיור בקמפוס שלא-נגמר ולא ידענו שובע, התיישבנו בבית המדרש שגם עליו יש סיפור מיוחד, מדובר באולם כינוסים שבשנים האחרונות אף אחד לא השתמש בו וגם אף אחד לא ידע להגיד לשם מה הוא נבנה.
מדובר במבנה שכביכול נתפר בדיוק למידות של הקהילה, לפני הכניסה לבית המדרש יש חדר מגבעות וחליפות, יש פינת נטילת ידיים ובית המדרש מסודר בצורה מותאמת לכל בית מדרש ממוצע בישראל. "עד עכשיו אף אחד לא מבין למה בנו את הבניין הזה, הרי מדובר פה בעיירת קיט, אין באמת צורך באולם כינוסים, אף אחד לא מתכנס פה. אנחנו מרגישים שהמקום הזה נבנה במיוחד בשבילנו", אומר לי הרב בקשט בהתרגשות, כשהוא מודה על הסייעתא דשמיא.
ראינו את החדרים בהם ישנים הילדים, ראינו את המטפלות המסורות משכיבות אותם לישון. וכן, הדמעות לא הפסיקו לזלוג, כולנו חשבנו על הילדים שהשארנו בבית וניסינו להבין ולהיכנס קצת לרגשות של אותם ילדים אומללים שמזלם לא שפר עליהם. כשניסינו לדבר על ליבם ולשאול על התחושות שלהם, הם לא הבינו אותנו, במקום שהם גדלו, הם נחשבים לברי-מזל, לרוב סביבתם אין אוכל חם, לימודים נחשבים ויד אוהבת ומלטפת, המציאות בעיירות האוקראיניות כנראה קשה לעיכול – לנו בעולם המערבי.
כשהרב פרץ בבכי על הבמה
רגע לפני סיכום היומן מסע המטלטל שחוויתי, אני רוצה לשתף בחוויה עוצמתי שקרתה דווקא עם סיום הביקור, בשעה 23 בלילה, בזמן שחגגנו דינר יוקרתי באולם שנמצא על בריכת רחבת היום על שפת הים השחור בנפטון.
במהלך הדינר היוקרתי, בו חילקו תעודות הוקרה, והעלו על ראש שמחתם את הנדיבים שתרמו סכומי עתק ל'תקווה', עלה לדבר הרב שלמה בקשט.
הרב בקשט כמובן שיתף את הציבור בהצלחות וגם בקשיים, ולפתע, הוא פרץ בבכי מר, נשנק ולא הצליח לסיים משפט, זה היה כאשר הוא דיבר על הילדים היתומים ועל מפעל החיים שלו, שהיו רגעים שהוא כבר היה בטוח שזה מאחוריו. הבכי הגיע ממקום טהור עם תקווה לעתיד טוב יותר עבור הילדים הרכים שהרב בקשט הקדיש את חייו אליהם: "עברנו תקופה לא קלה - ואנחנו עדיין בעיצומה, אבל אנחנו מאמינים שהציווי שמוטל עלינו זה לך לך לארצך, לא מרצך. עזבנו מאחורינו קהילה מפוארת, בית חם, מוסדות חינוך וילדים שגדלים והופכים לאנשים".
"ואנחנו הבנו יחד איתכם שהתפקיד המרכזי שלנו, הוא להמשיך לדאוג לילדים, נכון, שאנחנו רוצים לחזור הביתה, גם עם ישראל רוצה לחזור לבית שלו. אבל כל יום אנחנו משתדלים לחזור הביתה ולקיים את אותה אווירה, את החיים המשפחתיים של הקהילה שלנו, את החינוך שאנחנו מעניקים לילדנו, את כל הדברים החשובים האלה - זה מה שאנחנו עושים", אמר הרב בקשט וירד מהבמה עם שק דמעות יקרות מפז.
