כשנתניהו חזר לראשות הממשלה ב-2009 אני הייתי בכלל בחור ישיבה צעיר. אני עדיין זוכר דיון פוליטי לילי סוער במרפסת של בנין הפנימיה, כאשר בחור מבוגר אחד שכנראה היה די חכם אמר לי "מקורב שמכיר את ביבי טוב אמר לי שביבי הוא לא סתם מנהיג פוליטי כמו אולמרט שרק רצה לנצח ולהגיע לעמדה הבכירה ביותר. ביבי פועל מתוך מודעות עמוקה של מנהיגות. הוא קורא בתנ"ך על המנהיגים ועל הנביאים ומשוכנע שהוא גם אחד מהם. הוא רואה בעצמו מנהיג עם תפקיד היסטורי וחזון".
בשעתו, התובנה הזו נשמעה לי כמו תובנה חדה שהדרך היחידה לאמת אותה היתה מול המקור המקורב שממנו היא הגיעה. אבל כיום, במבט לאחור, היא נראית בסיסית ומתבקשת מאליה. אם מתבוננים על המאבק שהתנהל פה בשנים האחרונות סביב דמותו, אין דרך להתחיל להבין את כוחות הנפש שנדרשו ממנו בכדי לעבור את המסע שעבר במשך שלוש וחצי שנים עד לניצחון האחרון בבחירות שהתקיימו לפני שבועיים. היכולת היחידה היא להבין שהאיש פועל מתוך תודעה עמוקה של שליחות היסטורית וראיה רחבה הרבה מעבר למאבק הפוליטי הקטן (יחסית!!!) שמתנהל סביבו ביום יום.
אבל האמת היא שאפילו ההסבר הזה לא מספק. הרי לא מדובר בחולה נפש עם שיגעון גדלות. גם אם נקבל את כל חבילת ההשמצות שמושמעות מפי אויביו, עדיין כולם מסכימים שמדובר באדם מפוקח עם שתי רגליים על הקרקע שיודע לנתח תהליכים ולשקול בצורה מאוזנת השקעה מול תוצאה. וכאשר מדובר באדם כה חכם ושקול, קשה להבין מה גורם לו להשקיע את כל הכוחות והאנרגיה שלו, בגיל מבוגר ועם תדמית בינלאומית כה מכובדת, לבחור להמשיך להיאבק ולעבוד קשה במשך שעות רבות ביום לניצחון פוליטי ולחתור לניהול המדינה.
כל עוד לא מדובר בנביא אלוקי, ולכל הדעות לא מדובר בכזה, אז גם לתודעה של שליחות היסטורית ותפקיד לאומי יש תאריך תפוגה. יש גבול כמה אדם מוכן לספוג ולהמשיך לתת מעצמו ובריאותו ולספוג ולהתמודד כדי לממש חזון היסטורי שהוא מאמין בו. זה יכלו אולי להחזיק אותו לאורך 12 שנים ארוכות, ולנצח מערכות בחירות קשות כמו זו ב2015. אבל ביבי הוכיח יכולות מרשימות הרבה יותר מזה. הוא הגיע רענן וחד אחרי שנה וחצי באופוזיציה וניהל לעילא ולעילא מערכת בחירות מרשימה בכל קנה מידה שהותירה את כל מתנגדיו מתנשמים ומתנשפים ו.....לוזרים.
לטעמי האישי, הדבר הזה דורש הסבר. לאורך השנים האחרונות ניסיתי לקבל הסבר מכל אדם שנחשב כמקורב לאיש. אבל לא הצלחתי מעולם לפענח את הכח שמניע אותו ומעניק לו תעצומות נפש להתמודד בצורה כה חזקה. אף אחד לא הצליח להציג תשובה מתקבלת על הדעת לשאלה מהו המניע העמוק שמחזיק את האיש הזה?!
• • •
כמי שסקרן להבין את דמותו, שמתי לב לכך שבתקופת האופוזיציה ביבי התפנה להציג בפני הציבור פן קצת אחר של האישיות שלו. מלבד המגע הישיר שהוא יצר עם הציבור בהזדמנויות שונות, הוא גם התפנה לשוחח במסגרות של פודקאסטים וראיונות עומק שבהם הוא הציג משנה היסטורית מרתקת.
במסגרת הראיונות הללו, ביבי אכן ניסה להתרחק מהעיסוק הפוליטי הצר ולעסוק במורשת של מנהיגים לאומיים ודמויות בעלות חזון כמו הרצל וז'בוטינסקי. ביבי האיר עובדות היסטוריות מזוויות חדשות והציג משנה סדורה ומנומקת. הוא כמובן לא שכח להציג גם את הקשר האישי שלו ושל העשייה שלו כראש ממשלה לרקע ההיסטורי העשיר הזה.
במשך כל התקופה הזו, עקבתי אחרי הראיונות וההרצאות שלו. קראתי גם חלקים מהספר שלו שעוסק גם בתפיסה הזו. הדברים הללו מתחברים בצורה ישירה לתובנה ההיא מהמרפסת בישיבה על כך שהאיש פועל מתוך חזון היסטורי עמוק. אבל כפי שאמרתי כבר, לטעמי הם עדיין לא מפענחים את סימן השאלה בצורה מתקבלת על הדעת.
בימים האחרונים יצא לי לצפות בווידאו של טקס השקת הספר החדש של ביבי. מתברר שבשקט בשקט, אחרי הניצחון המסעיר לפני שבועיים, ביבי ומקורביו מצאו זמן להתכנס יחד ולחגוג לא את תוצאות הבחירות אלא את השקת הספר שכבר הספיק להפוך לרב מכר בינלאומי.
אם גם אתם כמוני מתעניינים בדמותו של האיש הזה אני מציע לכם לצפות בוידאו של האירוע. אם אתם גם מאוהבים באנרגיה שלו, אז פה תקבלו אותה בתצוגת שיא. האיש חוגג וזורח ושופע ידע ותובנות כשנהרות של ביטחון עצמי נוזלים מדמותו, בעוד כולם חגים סביבו בהילה של האיש שעשה את זה למרות הכל. המנחה פונה אליו שוב ושוב בתואר "ראש הממשלה המיועד" ופניו של ביבי מוכיחות כמה עונג הכינוי הזה מסב לו בכל פעם מחדש.
ודווקא כאן נפלה לי התובנה. ביבי לא רק פועל מתוך תודעה של שליחות היסטורית ותפקיד לאומי. הוא פועל מתוך תודעה של מנהיג לאומי. בכל הזדמנות הוא לא מפסיק לדבר על הרצל וז'בוטינסקי ועל כל מנהיגי הציונות והוא ממשיך מונה בנשימה אחת את חזונו של אביו ואת הישגיו האישיים שלו הוא בכס ראשות הממשלה, מכיוון שברור לו שבעוד כך וכך שנים שמו יוזכר בנשימה אחת עם שמותיהם. הוא רואה את עצמו מנהיג בעל חזון היסטורי ועשייה שתיחרת ותותיר רושם לדורות.
• • •
ביבי הוא קמפיינר למופת. גם בכך כולם מודים. גדול הקמפיינרים. והקמפיין המרכזי מבחינתו הוא על הנצחת דמותו ההיסטורית כמנהיג לאומי גדול ובעל בשורה. זה העיסוק המרכזי מבחינתו, וכל ההתרחשות הפוליטית היא משנית לאירוע הזה.
אם זו התודעה שבה הוא פועל, קל להבין את האנרגיה שהוא קם איתה כל בוקר מחדש. תחשבו איך אדם שרואה את עצמו כמנהיג היסטורי, נדרש להתמודד עם אדם שהרזומה המרשים ביותר שלו הוא כמגיש טלוויזיה ודוגמן פרסומות לשעבר שמקדיש כל בוקר זמן לחיטוב הגוף וחזותו הגברית. זה מצחיק אפילו לכתוב את זה. בעיניו הוא מנהיג לאומי ששמו ימנה בנשימה אחת עם גדולי חוזי ומייסדי המדינה שנדרש להתמודד פוליטית עם דוגמן שמתחרה בו ועם ערימת עסקנים שמבקשים להשיג תפקיד מכובד דרך מפלגת השלטון שלו.
כך גם אפשר לנסות להבין כמה הוא בלתי נלאה בעשייה ובתככנות הפוליטית גם בתוך המחנה הפוליטי שלו פנימה. הרי זו שאלה שמציקה לכל מי שתמך בו. כמה אפשר לראות את מלחמות התיקים והתחרות המגעילה הזו על כל פיסת שררה וכח אפילו בתוך המפלגה שלו. זה מחזה שעושה לא נעים בעין לכל מי שתמך בו. מה, הוא לא יכול לנהל את חלוקת התיקים בצורה מכובדת?
ההסבר הוא פשוט. מבחינתו כל הפיונים שסביבו הם רק כלי קטן שנועד להיות חלק מהמנהיגות ההיסטורית שלו. מי שרוצה למצוא את מקומו בשלום אז בכיף. ומי שרוצה להילחם, אז הוא גם מוכן להילחם בו בחזרה. גם בכיף. כל המלחמות הפנימיות בליכוד נגזרות מההתנהלות הזו. הכל זה רק עניין טכני, לא מהותי. ואין מה לקחת ללב. המהות היא רק החזון האישי של ביבי, וכל הכצים ומירי רגב וביטן ואמסלם וברקת הם רק עניינים פרקטיים שצריכים להסתדר על הלוח. המהות של העניין היא שורת שמות אחרים לגמרי: הרצל, נורדאו, ז'בוטינסקי, בן ציון נתניהו, ביבי נתניהו.
• • •
התודעה של ביבי היא נושא חביב לניתוח פוליטי. אבל השאלה האמיתית שצריכה לעלות לדיון היא היכן אנחנו ממוקמים ביחס לתודעה הזו. כשותפים פוליטיים שהלכו איתו יד ביד לאורך כל הדרך, הציבור החרדי צריך להכיר בכך שמבחינתו בעצם התפקיד שלנו הוא להיות חלק מהפיונים הקטנים שמסדרים את הלוח בשביל ניצחון התודעה של המנהיגות שלו. אין פסול לשרת את התודעה הזו בעבור חופן חוקים ותקציבים שמגיעים לנו על פי כל חוק ומוסר. השאלה היא רק מהו בדיוק הנרטיב שביבי מנסה להנחיל באמצעות המנהיגות שלו, ואיזו תודעה וחזון מנהיגותי אנחנו בעצם משרתים בדרך לשם.
מכיוון שלא באמת העמקתי במשנתו המדינית והפילוסופית של נתניהו, אינני יכול להביע את דעתי עליה. באופן כללי צריך רק לומר שאסור לנו להתעלם מהמניע העמוק של האיש הזה ואנחנו חייבים לתת את דעתנו עליה. מעבר לכך, אני מרשה לעצמי להוסיף ולומר שבמבט שטחי החזון של נתניהו לא נראה כמו חזון יהודי מלא אמונה. רחוק מזה. עם כל הכבוד לכך שבשנים האחרונות שם שמים נהיה שגור בפיו והוא מקפיד לומר "בעזרת השם", אי אפשר להתעלם מהנרטיב הלאומי שעל פניו נשמע חילוני וכפרני למדי.
בשיחה שהוא קיים בטקס המדובר של השקת הספר, הוזכר הציטוט מאביו על כך שעם הנצח צריך לפחד כל הזמן על קיומו. רק עם שמפחד על קיומו הוא זה שיתקיים לנצח, ואילו עם שבטוח בקיומו לנצח דווקא הוא זה שלא ישרוד. אינני בעל השקפה גדול, אבל אילו היו שואלים אותי על כך נדמה לי שהייתי עונה ללא ספק שאני בטוח בקיומו של עמנו כעם הנצח, מכח ההבטחה האלוקית לאבותינו ומכח האמונה שלי בקב"ה.
כמובן שעל כל ציטוט אפשר לדון ולייחס לו משמעות בהתאם להקשר הדברים, אבל הציטוט הזה הוא דוגמה אחת לכך שבעצם אנחנו חלק ממחנה פוליטי שבמבט רחב משרת נרטיב עמוק של תודעה היסטורית שלא בטוח שאנחנו מהווים חלק ממנה ובמבט שטחי אנחנו אפילו מרוחקים ממנה מאוד. והשאלה שחייבת להישאל היא האם הדברים שקולים כראוי זה מול זה?
• • •
ביום שלמחרת הניצחון בבחירות שטפה שמחה גדולה חלקים גדולים מהציבור החרדי. גם אברכים רבים שחשו את הזעקה של ראש הישיבה הרב אדלשטיין לפעול למען כבוד שמים וקידוש השם חשו תחושה מתוקה של ניצחון והצלחה. אני מכיר אפילו כולל אחד שהקדיש חצי שעה בסוף הסדר לחלוקת משקה וכיבוד ואמירת לחיים לרגל הניצחון המתוק.
למול גלי השמחה הללו, אני חשתי שאין כאן הרבה על מה לחגוג. אילו החגיגה היתה מתמצית בכך שהמחנה שחרת על דגלו את שנאת הדת וביזוי לומדי התורה ספג מפלה, אז היא מובנת. אבל כל ביטוי נוסף של שמחה על ניצחון המחנה הפוליטי היא שמחה ריקה. די להתבונן בשנים האחרונות כדי להבין כמה המערכת הפוליטית היא כלי חסר אמינות שלא ניתן לסמוך עליו אפילו לטווח קצר. האג'נדה של המחנה הזה לא מייצגת אותנו, והנאמנות הפוליטית שמאחדת אותו לא שווה את הנייר שעליו היא כתובה. פוליטיקה היא אומנות השקר והאינטרסים, ואין מה לפתח ממנה שום ציפיות.
יתירה מזאת, גם הניצחון בבחירות אלו גופא הוא ניצחון ריק מתוכן. על פי מספר הקולות שהתקבלו, פני השטח הפוליטיים יכלו להיראות אחרת לגמרי. כל בר דעת שיודע להחזיק מחשבון יכול לראות שזה אפילו לא הקמפיין המבריק של ביבי, אלא רק העובדה שהשם הקשה את ליבם של טיבי ומיכאלי וגרם למפלה הקשה של מחנה השמאל. האם אין די בכך בכדי להפנים שהקונסטרוקציה הפוליטית הזו היא משענת קנה רצוץ שאין בו די בכדי להחזיק את הציפיות שלנו ?
למרבה הצער, קורות המו"מ הקואליציוני בימים האחרונים הוכיחו שוב לכל מי שסבר אחרת שהוא טעה. נתניהו אפילו לא היה מסוגל לקבל את ההצעה של סמוטריץ ולהיסגר למספר ימים בחדר אחד עם ראשי הסיעות ולצאת עם ממשלה מוכנה בידיו. הוא אפילו לא ניסה לייצר מראית עין לטווח קצר של נאמנות ושיתוף פעולה אמיתי. אין מחנה ואין שותפות. הוא מתנהל כאילו הניצחון הוא שלו בלבד. עצוב לי לחשוב על שברון הלב של כל מי שצהל למראה הניצחון הפוליטי של המחנה שלנו, איך הוא יכול להכיל את הכאב של המלחמות המיותרות על גרמים בודדים של שליטה פוליטית ושררה.
• • •
אילו נתבונן על הדברים בפרספקטיבה של החזון של נתניהו אז הם מקבלים משמעות עמוקה יותר. מותר לנו לשמוח על המפלה שחטפו שונאי ומשמיצי הדת. אבל באותה נשימה אנחנו חייבים להידרש לשאלה כיצד אנחנו מתמודדים עם כך שהשותף שלנו לניצחון הזה רואה בו הזדמנות להפיק רווח שלא עולה בקנה אחד עם הראיה שלנו. אי אפשר רק להסתכל על השותפות הפוליטית כי אפילו מבחינת נתניהו כל ההתרחשות הפוליטית היא רק כלי שמשרת את החזון המנהיגותי הגדול שלו.
אז מה החזון שאנחנו מעמידים מול החזון שלו ?! האם יש לנו מקום שבו אנחנו יכולים להיכנס ולהנציח גם את האמונה שלנו בתורה ובמצוות ? או שאנחנו מוכנים להפקיר את הזירה של הנרטיב לידיו הבלעדיות של נתניהו ?
הגדלת הקצבאות לאברכים והסדרת תקציבי החינוך המוכש"ר הם דברים חשובים ללא כל ספק. אבל האם אנחנו מוכנים להפקיר את הזירה המרכזית שבה נתניהו עושה בנו שימוש ולתת לו את הבלעדיות בה? האם לא אכפת לנו מה הנרטיב שיונצח בפי המון העם? האם מבחינתנו הסיפור יכול להסתיים בכך שנתניהו הוא מנהיג היסטורי דגול והחרדים הסכימו להיות שותפים לו כאשר התנאים שלהם לכך היו הסדרת ענייני הציבור שנדרשו להם? מה הערך המוסף שיש לנו לתרום לחזון שהוא מנסה להנציח פה? האם אנחנו מוכנים לוותר לו על הזירה החשובה הזו שכלל הנראה היא הזירה המרכזית מבחינתו?
הרבה שאלות. אני לא מתיימר לדרוש תשובות עליהם. אבל אני כן חושב שכל אדם שהצביע והביא לניצחונו בבחירות צריך לתת עליהם את הדעת. שמחת הניצחון של המחנה הפוליטי שמזוהה איתנו מרגישה קצת כמו שמחה ילדותית כאשר מתבוננים על השבר החברתי העמוק שעומד מאחורי הפלונטר הפוליטי הזה. ולכן אין די בניצחון פוליטי, על כל אדם מוטלת החובה לחשוב מהי התרומה הערכית שלו לנרטיב ההיסטורי שהניצחון הזה יעמיד למול השבר הזה, והאם יש בכוחנו לעשות משהו כדי לשנות או לתרום לנרטיב הזה.