מי מת בפרשת חיי שרה
שימו לב: זו שאלה קצת מבלבלת, מי מת בפרשת חיי שרה?
מיד תקפצו ותגידו, זה קל. זה כתוב בפסוק השני של פרשתנו - חיי שרה - "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".
זהו שלא.
כותרת הפרשה היא: "חיי שרה".
וכי באה התורה - חלילה - לצחוק עלינו? נותנים לנו כותרת של חיים "חיי שרה", ומספרים לנו כיצד היא מתה, קברו והספידו אותה?
אז מי כן מת בפרשתנו? ולמה נתנו לנו כותרת לכאורה לא מתאימה לפרשה?
נקדים שאלת היגיון:
נניח אתם גרים בפולין-רוסיה-ליטא שלפני 150 שנים (לפני עידן התמונות והדיגיטל), יש לכם בת, ילדה צעירה, חיננית מחונכת ושמורה. יום אחד מגיע אליכם צועני (אנשים שחורים וגסים שהסתובבו באירופה באותם תקופות) ומספר לכם סיפורי הזיות: אני משרת של אדמו"ר פלוני, אתמול הייתי בקצה השני של רוסיה (וזה לפני עידן המטוסים כמובן) וקפצה לי הדרך, מהלך של 17 ימים עשיתי ביום אחד. לאדמו"ר שלי יש בן והוא ביקש ממני לבוא אליכם ולקחת את הבת שלכם להיות אשה לבנו.
האם אבא נורמטיבי היה מפקיד את בתו בידי אותו צועני?
האם אתם הייתם מפקידים את הבת שלכם בידי אותו הצועני הלא מוכר?
האם לדעתכם אבא שימסור את בתו לאותו הלך הזוי ומוזר, האם הוא ראוי לגדל ילדים בכלל?
ושאלה לקינוח: אבא שיחליט מתוך אחריות בסיסית, לא למסור את בתו בידי ההלך המוזר, האם מגיע לו עונש על כך?
וכך בדיוק מספרת לנו התורה:
ביום בהיר אחד מגיע אליעזר עבד אברהם לארם נהריים עיר נחור בתואל ובניו (זאת צריך לזכור: על פי המדרשים אליעזר היה שחור ככושי, ככל יוצאי חלציו של כנען. בו ברגע שנח קילל "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו", בו ברגע הוא נהיה שחור, ואליעזר הוא מצאצאי כנען, שלכן כאשר ביקש אליעזר בחלומותיו שיצחק יתחתן עם בתו נענה אברהם ואמר לו חד וחלק: "בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מתדבק בברוך" בלי להתנצל ובלי לגמגם).
ובכן, הכושי-העבד הזה מספר סיפורי הזיות, "היום יצאתי והיום באתי", סיפורי ניחושים "הנערה אשר אומר אליה הטי כדך…" (סיפור קצת הזוי, הוא פשוט מחפש ילדה פריירית שתשאב מים לכל גמליו…) הוא ממשיך לספר שלאדונו יש בן שנולד לו לזקנותו, כאשר אשתו היתה (לא פחות ולא יותר) בת 90 שנים… והוא מבקש שכבר למחרת בבוקר יפקידו את רבקה הצעירה בידיו והוא יקח אותה לבן אדונו (לפי המדרשים רבקה היתה אז בת שלוש שנים בלבד).
ומה קורה למחרת, הנה אומרת התורה "וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר, אַחַר תֵּלֵךְ".
אומר ר'בינו ש'למה י'צחקי (רש"י): "ויאמר אחיה ואמה - ובתואל היכן היה, הוא היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו".
והזעקה מתפרצת מאליה:
שומו שמים, למה מגיע לו עונש שכזה? למות? בגלל שהוא רוצה לעכב את בתו הצעירה אצלו? זו הרי מינימום טיפת האחריות שהיינו מצפים מאבא לבתו… גם אם הייתי מאמין לכל הסיפוריים ההזויים שסיפר, שהוא עבד אברהם, וקפצה לו הדרך ו. . . מי יודע מה יכול לעולל עבד שחור בדרך לבתי? ככה להמית את בתואל, רק בגלל שלקח אחריות על בתו?
מסביר הרבי מליובאוויטש:
יהודי, הוא תכלית הבריאה. עם ישראל הם הם הסיבה שלמענה ברא הקב"ה מיליארדי כוכבים (ברכות לב:). למען עם ישראל ברא הקב"ה את כל הבריאה, ובשביל העם היהודי נוצרו אדם וחוה.
הנה בפרשתנו "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה"
אומר התנחומא שאברהם ספד לשרה במילים "אשת חיל מי ימצא..." ועל הפסוק "זממה שדה ותקחהו" מבאר התנחומא ששרה היא זו שהציעה ביקשה ו"זממה" להיקבר שם.
למה דווקא שם?
כי זה מסמל את תכלית הגזע האנושי, ה' ברא את אדם וחוה (לא כדי שיוולדו 7 מליארד סינים/הודים/אינדיאנים/אירופאים/אפריקאים וכו' אלא) כדי שיולדו אברהם ושרה, עבור ליצחק ורבקה ועד ליעקב ושאר שבטי י-ה. ובמילים פשוטות: אדם הראשון נוצר כדי להיות התשתית לבניית העם היהודי. היהודי הוא פסגת המין האנושי והוא הוא תכלית היקום, ו"סוף מעשה במחשבה תחילה", הקב"ה יצא מלכתחילה לכל המהלך של בריאת העולמות מראשית סדר השתלשלות ומעשה בראשית ועד בריאת האדם, עבור הפסגה הזאת - היהודי.
לכן דווקא שרה (ולא אברהם) היא זו שקבעה, כאן אקבר וכאן יקברו אבות האומה היהודית. אברהם הוא "אב המון גויים" יש לו מסר אלוקי-אמוני אוניברסלי, לכן אברהם נותן אוכל לערביים - "ויטע אשל" - כדי להפיץ אמונה בקרב כל באי תבל. לכן אברהם מתפלל גם על ישמעאל "לו ישמעאל יחיה לפניך". לעומתו שרה אומרת "גרש האמה הזאת ואת בנה" היא זו שדורשת להבהיר באופן חד וברור: לא הרי זה (ישמעאל) כהרי זה (יצחק), יש את העיקר - יצחק - העם היהודי, ויש את הטפל - ישמעאל - שאר באי עולם (וי"ל שמכיון שאברהם עסוק במסר עבור שאר באי תבל, שהם טפלים בערכם ביחס לעם היהודי, לכן אברהם "טפל לשרה בנביאות" כי היא עסוקה בַּעיקר - יצחק - העם היהודי).
ולכן, כל מה שעוזר לקדם את הענין של העם היהודי, מה טוב. מי שעשוי להפריע, גם אם יהיו לו את הסיבות הכי טובות שיש, אין לו זכות קיום.
כך גם אומר אברהם לבני חת בבואו לקבור את שרה: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם, תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי" אומר רש"י: גר ותושב אנכי עמכם - . . מדרש אגדה אם תרצו (למכור לי אחוזת קבר) הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין שאמר לי הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת"
רגע, וכי תושבותו/גרותו של אברהם תלויה בבני חת?
אלא כך אמר להם אברהם:
יודע אני כי אתם קיבלתם את המנדט על הארץ הזאת, עד שיבואו בני בעוד כמה דורות לרשת את הארץ הזו.
אך כעת עלי לקבור את שרה, דווקא כאן, במקום בו נקברו אדם וחוה, כדי להעביר את המסר של שרה, שתכלית הבריאה היא למען "יצחק בני" העם היהודי.
אם תמכרו, מה טוב. אך אם לא תמכרו, אם תנסו לחבל ולהפריע למסר הזה - המסר של שרה אמנו - לעבור, בו ברגע פקע המנדט שלכם על הארץ הזאת.
בחזרה לכותרת של הפרשה, וסיכום: "חיי שרה".
מסביר הרבי מליובאוויטש:
כמו שהאמא אומרת לבנה, אתה החיים שלי.
בדומה לכך: חייה של שרה לא היו החיים הפיזיים שלה על פני תבל, זה החלק הפחות חשוב. חייה של שרה היו להעביר מסר אחד "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק".
זהו המסר על חשיבותו של העם היהודי, וזה רוקם עור וגידים במהלך פרשתנו, דווקא בעת שהיא מתה המסר שלה (החיים האמיתיים של שרה) מתחיל לחיות, וקוברים אותה במערת המכפלה - כך עובר המסר שהעם היהודי הוא תכלית הבריאה, שלמענה נוצרו אדם וחוה.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com