גילה רינה ששון ושמחה, בן נולד לאברהם ושרה.
מה מיוחד בלידת יצחק?
אם נחזור בגלגל האומה אחורנית, לפני לידת יצחק היה לנו את לידת אברהם. אך מה רב ההבדל בין לזה:
אברהם נולד לאבא תרח, עובד אלילים ומוכר פסילים. אחד מעוזריו של נמרוד היה אבא תרח, ובתוך רקע זה גדל אברהם.
יצחק לעומתו נולד בקדושה וגדל בקדושה, לא לחינם המתין הקב"ה עם יצחק עד שאברהם עשה ברית, כדי שיוולד מטיפה קדושה.
כלומר: בגיל 99 הקב"ה ציוה לאברהם "התהלך לפני והיה תמים" "ואתה את בריתי תשמור" "המול לכם כל זכר". היה כדאי שאברהם יצטער ויתהלך בעריריותו (בלי ילדים) עד גיל 100 כדי שיצחק יוולד לאחר הברית, אז אברהם נהיה "תמים", כך שיצחק נולד בקדושה ובתמימות.
מה עומק הענין שבזה?
לבנות אומה, זו משימה קשה. לבנות אומה יהודית זו משימה קשה עוד יותר.
בעצם טבעם של בני האדם, שונים הם זה מזה עד מאוד. שוני בפנים, שוני בקול, שוני בטביעות האצבע, שוני באופי, שוני ב-D.N.A ועוד כהנה וכהנה.
כאשר באים אנו לבנות אומה אנו צריכים למצוא מכנה משותף בין כל האנשים. כאשר האומה קטנה כולם זוכרים עדיין את הסבא אבי האומה, אז זה המכנה המשותף. אך כאשר האומה מתרחבת הקשר הופך להיות קשר של אינטרסים ובעצם זהו תהליך פירוק האומה.
בני האומה היהודית ניחנו בעודף שכל, שנאמר "עם חכם ונבון". חכמים נוטים להתווכח הרבה, וכפי שעינינו רואות את המצב הפוליטי וריבוי המפלגות בארץ ישראל. הוי אומר: אם נשפוט את האומה היהודית לפי הכישורים והאופי השכלי, הרי שרב המפריד בינינו. ואחרי הכל עלינו למצוא מכנה משותף עמוק שיבצבץ מתחת ומעל כל ההבדלים. זוהי משימה קשה.
בשביל למצוא נקודה כזו בה כולנו שווים ושייכים זה לזה, עלינו להניח את השכל בצד, להניח את האופי והשוני ולהתעלם מכל רעשי הרקע.
זו הסיבה שהברית של יצחק היתה בגיל 8 ימים, זהו גיל שההכרה עדין בלתי מפותחת בעליל. נוסף על כך: 8 מסמל את מה שמעל הטבע וההיגיון, העולם/הטבע נברא ב-7 ימים וה-8 הוא מעל הבריאה. זוהי ברית לא רציונאלית שחודרת בבשר, ובגלל שאין לתינוק הכרה חודרת הברית לתת ההכרה. וזהו המחבר והמאחד בין כל חלקי האומה.
מסיבה זו יצחק נולד לאחר ברית אברהם, כדי ליצור את האיחוד המקסימלי בין חלקי הצאצאים צריך להיות טבוע ב-D. N.A הברית האלוקית.
היכן הברית הזו מתבטאת?
כאשר מגיע יהודי, שלא מקיים תורה ומצוות, השכל הישר אומר שהוא קרוב הרבה יותר לאומות העולם מאשר לעם ישראל.
אך הברית טוענת, לא ולא. זה יהודי, זה מזרעו של יצחק.
לכן יצחק רצה לברך את עשו, ואנו עומדים ותמהים: העברין הזה, הוא יקבל את הברכות? אך זו כלל לא שאלה: העברין הזה הוא יהודי, ובלשון הגמרא "ישראל מומר". הוא אמנם מומר ומשומד, אם זה רצח ואם זה ניאוף ואפילו עבודה זרה, אך סוף כל סוף ב-D. N.A שלו זורם דם יהודי.
לכן נגלה בפרשת שבוע הבא שיצחק חופר בארות, המשמעות היא זו: אנו נמצאים על אדמה יבשה, בא יצחק וטוען: יש כאן מים.
שואלים עבדי יצחק: אבל הכל יבש כאן? פה יש מים?
עונה יצחק: תחפרו ותגלו.
עבדי יצחק חופרים ועדין לא מוצאים.
יצחק: תמשיכו לחפור, בסוף תגלו.
זוהי משימתו של יצחק אבינו: לחפור בנשמתו של כל יהודי, ובסוף נגלה נשמה טהורה.
לכן בגאולה הקרובה נאמר ליצחק דווקא "כִּי אַתָּה אָבִינוּ".
כך מספרת הגמרא (שבת פט:) "אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״ — לְעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ . . אֲמַר לֵיהּ (ה' אומר ליעקב): בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר לָא בְּסָבֵי (אברהם) טַעְמָא וְלָא בְּדַרְדַּקֵּי (יעקב הצעיר) עֵצָה. אֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ קָרָאתָ לָהֶם ״בְּנִי בְכוֹרִי״, עַכְשָׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! וְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם — שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִין (תוריד 20) דְּלָא עָנְשַׁתְּ עֲלַיְיהוּ — פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין (נשארו 50). דַּל עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה דְּלֵילָוָתָא (תוריד 25 שנים של לילה) — פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה (נשארו 25). דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא דְּצַלּוֹיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא (תוריד 12.5 שנים של תפילה אוכל וצרכים) — פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא (נשארו 12.5), אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם — מוּטָב, וְאִם לָאו — פַּלְגָא עֲלַי וּפַלְגָא עֲלָיךְ(חצי עלי וחצי עליך). וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָּם עָלַי — הָא קָרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ (ואם תרצה, כולם עלי, כי הקרבתי נפשי לפניך). פּוֹתְחִין (בני ישראל) וְאוֹמְרִין: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ״. אֹמֵר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוֵי לְהוּ יִצְחָק לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינֵיהּ. מִיָּד נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: ״אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״.
מגמרא זו רואים אנו שבעת הגאולה ("לְעָתִיד לָבֹא") דווקא אבינו יצחק הוא זה שמסנגר לפני הקב"ה על החוטאים של בני ישראל, זאת משום שהוא זה שקיבע את ה-D. N.A היהודי.
ואנו הדור האחרון של הגלות, הצועדים בצעדי ענק לקראת הגאולה האמיתית והשלימה, עלינו לזכור מימרא זו "כִּי אַתָּה אָבִינוּ", עלינו לראות בכל יהודי את ניצוץ נשמתו הטהורה, ולקרבו באהבה אל תורתנו הקדושה.
(הרעיון מיוסד על שני ביאורים של הרבי מליובאוויטש בליקוטי שיחות חלק א וחלק כה)
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com