עוד יוסף חי // צוריאל קריספל על מרן הגר"ע יוסף זצ"ל

"וקול התור נשמע בארצנו"...

כנער קטון בקשתי גם אני להתקרב אישית למרן זיע"א, ולימים, באותה שנה, כשהחילותי ללמוד במתיבתא של ישיבת פורת יוסף בקטמון זכיתי להימנות בין המתפללים תפילת שחרית בביתו של מרן מידי בוקר (ודרך אגב להתענג על תפילתו הנעימה של החזן "מירו" ז"ל שהיה עובר לפני התיבה) כאשר נהגו המיתולוגי "סיבוני" היה בא לאסוף אותנו מהישיבה לביתו של מרן.

הגמ' בברכות ל"ג, אומרת "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר, ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה", שואלת הגמרא, וכי יראה מילתא זוטרתא היא? עונה הגמרא, אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. שואל המהרש"א וכי הנדון הוא לגבי משה? והלא הדרישה היא כלפי עם ישראל?, משיב המהרש"א, שכל העומד ליד משה רבנו מעצם הקרבה אליו היה זוכה ליראת שמים, וכך הייתה ההרגשה שלי בעומדי ליד מרן זיע"א לאורך כל השנים מאז עומדי על דעתי, יראה עצומה מעצם השהייה לידו מאז היותי נער ועד ימיו האחרונים, ריח של יראת שמים שריחף מעליו אפף את הסובבים אותו.

זכות נפלה בחלקי להימנות בין מקורביו ותלמידיו ואף לשמשו שנים רבות שעל זה נאמר גדול שימושה יותר מלימודה, ומרן זיע"א קרבני קרבה יתירה והיה לי לאב ולמורה רבות בשנים ולימים, ואף להיסמך על ידו בסמיכת חכמים.

שקידתו העצומה

כתלמידיו בכולל להוראה ודיינות "יחוה דעת" בשכונת הר נוף בירושלים, תחת הנהגתו של בנו חביבו יבל"א הגר"ד יוסף שליט"א, הרבה למסור בפנינו את שיעוריו הרבים, כאשר בסיום השיעור הרבה להאיץ בנו להשקיע את כל כולנו בעמל התורה ולחפש חיפוש מחיפוש אחר האמת בכל סוגיא וסוגיא ולהשקיע את כל חושינו בעמלה של תורה, ומרגלא בפומיה, שכאשר הנך שקוע בלימוד ומאמץ את חושיך אתה מרכז את כל הכוחות הגופניים והחושים בלימוד ומתנתק מכל הסובב אותך רק כך ניתן לגדול בתורה, וכך היה מספר לנו, בעוונותיי הרבים כשהייתי לומד, הרבנית שהייתה שוקדת על בריאותי והייתה דואגת לכל מחסורי, מרוב השקידה שלי לא הייתי שומע את קריאותיה אליי לבוא לאכול או ליטול את התרופות...כך צריך ללמוד, ורק כך אפשר לגדול בתורה.

זכורני שבאחד הימים הגעתי לביתו וראיתי אותו נאנח וכואב, שאלתי אותו, כבוד הרב מה קרה, ענה לי הרב שעלה על הסולם לעיין באיזה ספר ושכח שהוא על הסולם וכך עמד לעיין במשך כמה שעות, וכשרצה לחזור למקומו פסע לאחוריו ונפל מהסולם...

ובאהבתה ישגה תמיד

כאשר הרב נדרש לארוז את הספרייה העצומה שהיתה לו בביתו ברח' ז'בוטינסקי עקב המעבר דירה לשכונת הר נוף, נתבקשתי על ידו לבוא ולסייע באריזת הספרים, מי שלא ראה את מרן זיע"א באותם רגעים, לא ראה אהבת תורה מימיו, הספרים של מרן היו מונחים בספריה בכל מדף בשתי שורות בזה אחר זה, איך שמרן ניגש לכל ספר וספר, חיבק אותו ונישק אותו ופיזז איתו בריקוד ממש שמחת תורה פרטית... ומסר לנו את הספר כדי שנארוז אותו, באותו מעמד הרב מצא שופר עתיק שהיה מונח שנים רבות אחר הספרים ומסר לי אותו במתנה ואמר לי אתה תהיה התוקע שלי בראש השנה בשופר הזה.

ויחל משה... מלמד שהחלה עצמו עליהם

מסירות נפשו של מרן זיע"א למען הציבור אינה צריכה לראייה, כאשר למרות שקידתו העצומה וכל דקה שלו לא תסולא בפז, למרות זאת כיתת רגליו בכל היקום לאורכו ולרוחבו להפיץ דבר ה' זו הלכה, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

הימים הם ימי ממשלת רבין ומרן שציווה על יו"ר התנועה הרב אריה דרעי הי"ו להיכנס לממשלה זו ולכהן בה, ומאז לא היה יום אחד של נחת למרן מיריביו המרים מהסיעות השונות, רחבת ביתו הפכה לרחבת הפגנות ומשמרות מחאה, הרבנים הספרדיים רבני התנועה וחברי מועצת החכמים אף הם נרדפו בצורה מחפירה בכל אתר ובכל אירוע ציבורי, בימים אלו הייתי צמוד אליו ונלווה אליו כמעט לכל מקום, יום אחד שאלתי אותו בזו הלשון: "כב' הרב, מה הרב צריך את כל הבלגן הזה, מדוע אתה מתעקש לספוג את כל הביזיונות הללו מידי יום ביומו ומידי שעה... מדוע הרב לא מורה לתנועת ש"ס לפרוש מהממשלה?".

מרן נעצר, הביט אליי בפנים חמורי סבר ואמר לי בזזו הלשון: "צוריאל! את החושך לא מגרשים במקלות... את החושך מגרשים בנרות, עוד נר ועוד נר ועוד נר, כך נגרש את החושך הרוחני שיש בעם ישראל, כמה מקוואות בנית השנה במשרד השיכון? לכמה בתי כנסיות סייעת השנה? כמה תלמודי תורה בנינו והקמנו השנה? אלו הנרות שלי, כך נגרש את החושך, וייתרה מזאת, כשאעלה לשמים ישאל אותי הקב"ה, עובדיה! לכבודך דאגת ולכבודי לא?".

והווי זהיר בגחלתן...

בסער הימים הללו הופצה ע"י אנשי דלא מעלי תמונה מאוד מבזה של מרן כביכול בגלימתו אך הראש בתמונה היה בדמותו של הרב אריה דרעי כאשר המסר היה כביכול שמי שמנהיג את מרן חלילה הוא הרב אריה דרעי עפ"ל, מודעה כזו הודבקה גם על ארון סעף של בזק בסמיכות לביתו של מרן זיע"א, בכניסתו לבניין נעצר מרן זיע"א ליד התמונה ושאל אותי בכאב, "מי הם אלו שמפיצים את המודעה הזו?", אמרתי את שמות ראשי המארגנים שבאותם הימים, הפטיר מרן לא יגמרו את שנתם... הדבר יצא מפי השליט, ובאותה השנה שניים אלו ל"ע מתו במיתה משונה בסקילה, אחד בתאונה קשה מאוד והשני נפל מצוק במדבר יהודה, (אין טעם להזכיר שמות, אחרי מות קדושים).

הלכה כרבנו מחבריו

כפי שציינתי לעיל, הימים היו קשים מנשוא עבור חכמי מועצת התורה בפרט ורבני הספרדים בכלל ותעל שוועתם למרן שיורה לתנועת ש"ס לפרוש מהממשלה, אמר מרן לחברי המועצת וכי לבד קיבלתי החלטה להיכנס לממשלה? הפה שאסר הוא הפה שיתיר, בואו ונתכנס ונטכס עצה ביחד, נפרוס את כל השאלות העומדות על הפרק ונדון בכובד ראש בכל ההשלכות לכאן ולכאן, וככל שתפסקו כן יהיה, אני לא בעל הבית ולא מחליט לבד. פרס הרב בפני חברי מועצת החכמים את כל השיקולים, והם מצידם השמיעו את כל הטענות, וסוכם שכל אחד ילך לביתו ויתיישב בדבר ולמחרת בשעה 5 אחה"צ יתכנסו שוב וכל אחד יאמר את דעתו כדת מה לעשות.

ואכן למחרת כפי שסוכם התייצבו הרבנים חברי מועצת החכמים בשעה 5 בביתו של מרן ברח' ז'בוטינסקי כאשר מסביב יהום הסער וכל הרחוב היה גדוש והומה אדם, תקשורת מכל העולם, שכן רגע מכריע הוא בתולדות המדינה והממשלה, והכל כפוף להחלטת המועצת שאמורה לחרוץ את גורלה של ממשלה זו, ובמידה ויורו לחברי הכנסת של התנועה לפרוש מהממשלה ייחרץ דינה ליפול.

כאמור, הגיעו הרבנים כדי לחדש את הדיון בסוגיא העומדת על הפרק, אך מרן זיע"א היה מונח כולו בספריו ולא שם לב לכל המהומה השוררת בביתו, שכן הבית היה מלא במקורבים ואנשי התנועה מלבד הרבנים חברי מועצת החכמים, המחזה היה מדהים, מרן לא שומע כלום ושקוע בספריו וכולם ממתינים שיסיט את עיניו מספריו... כאשר סוף סוף הרים מרן את ראשו להביא ספר כלשהו, ראה את חכם שלום כהן זצוק"ל, ואמר לו ברוך הבא... מחילה, לא ראיתי אתכם, בואו תכנסו, חכם שלום שנפעם מגודל שקידתו של מרן, שאל אותו, חכם עובדיה, אני חייב לדעת מה העסיק אותך כל כך שלא שמת לב לכל ההמולה בבית ובחוץ, ובאיזו סוגייא כבודו שקוע כל כך, ענה לו מרן, נשאלתי ע"י בית הדין בלונדון לגבי פצוע דכא באופן חלקי, האם מותר לבוא בקהל בנסיבות מסויימות, וישבתי לכתוב להם תשובה. חכם שלום שלא הפסיק להתפעל, אמר למרן, אם כבודו מסוגל כך להתעמק כדי לסייע ליהודי ולמרות כל מה שמתחולל פה אינך שם על לב ושקוע כל כך בלימודך, בטלה דעתי מפני דעתך... וכך היה.

תמימותו ותומתו

באחד הימים כאשרר ליוויתי את מרן מהתפילה בדרכו הביתה סיפר לי מרן כי הרופא אמר לו שהבדיקות האחרונות לא היו טובות וכי יש לו כולסטרול גבוה, אתה מבין בצמחי מרפא, אמר לי, מה עלי לעשות? אמרתי לו שישתה כל בוקר על קיבה ריקה כמה כפות שמן זית, אך הדגשתי בפניו שזה צריך להיות שמן זית בכבישה קרה, בקבוק זכוכית ולא פלסטיק, ובעל חמיצות נמוכה ביותר, שכן כל שמן זית אחר לא בריא, ואכן מרן הקפיד על זה, לימים כאשר מסר ביזדים שיעור בדיני חנוכה, אמר לשומעי לקחו, תדעו לכם, השמן זית בריא מאוד אך תקפידו שיהיה בכבישה קרה... בקבוק זכוכית... וחמיצות נמוכה.

אשת חבר ועזר כנגדו

בערב חג השבועות בשנת תשנ"ד נתבקשתי ע"י אחד מחברי הכנסת של ש"ס שהתארח בשכונת הר נוף ורצה להיכנס לקבל את ברכתו של מרן וביקש שאעשה לו טובה ואסדר זאת עם מרן, הרמתי טלפון לביתו של מרן מתוך מטרה לסדר את הביקור הזה, מרן ענה לי ואמר לי צוריאל, תגיע מהר הרבנית נפלה... השבתי לו כב' הרב, אני אדאג שיגיע אמבולנס, ושייפנו אותה מיידית לביה"ח הדסה, ובמקום שאבוא לביתו אני נוסע להדסה לראות מה קורה ואחזור לדווח לרב, השעה הייתה אחה"צ ודיי קרוב לכניסת החג, אכן כך היה, הגעתי לבית החולים הדסה והמתנתי לראות מה מצבה של הרבנית שהובהלה ליחידה לטיפול נמרץ, ממש קרוב לכניסת החג חזרתי לביתו של הרב ודיווחתי לו שכרגע אין שינוי במצבה של הרבנית, הרב היה מודאג מאוד, והבטחתי לו שבל"נ אחר הסעודה אני אצעד רגלית לבית החולים ואבדוק מה המצב ואשוב לקראת שחרית לדווח לו וכך היה, כאשר לצערי לא היה כל שינוי.

במשך 72 יום ליוויתי את מרן לבית החולים כשהוא מבקר את הרבנית, היה מניח את ידו על ראשה והיה מתפלל להחלמתה, כאשר ידיו של הרב היו מונחות על ראשה של הרבנית היו עיניה זזות ימינה ושמאלה ודמעות היו נושרות מבין עיניה, לאחר 72 יום נסתלקה הרבנית לבית עולמה ולא ניתן לתאר את צערו של מרן בהילקח ממנו כלי חמדתו ומי שהייתה יד ימינו כל חייו לתמוך ולסייע ולסעוד אותו ולמפורסמות אין צריך ראיה, כשאמרתי למרן שיחוס על עצמו ויחדל מבכי התמרורים שכן הדבר מסכן את בריאותו, ענה לי מרן זיע"א וכי בתשעה באב אני לא בוכה? זה התשעה באב הפרטי שלי...

מרן התעקש שלא נתעכב עם הלוויה וטען שכל רגע שהנפטר נתון ללא קבורה יש צער גדול מאוד לנפטר, וככל שיקברו אותה מהר יותר כן ייטב ואפילו אם זה על חשבון לוויה רבת משתתפים וכבודו של הנפטר כביכול.

כל המנסך יין לגרונם של תלמידי חכמים כאילו ניסך על גבי המזבח

לאחר פטירת הרבנית היה קשה מאוד לראות את הרב בצערו ובשברו, וכל זמן שהיה מונח בלימודו היה שוכח את צערו אך כאשר הרים את עיניו מהספר היה פורץ בבכי והיה בצער גדול ומאן להינחם על האובדן הגדול והעזר כנגדו, אשת נעוריו. מרן זיע"א מיעט מאוד מלצאת מביתו למעט שיעוריו הקבועים, טיכסתי עצה מה עלי לעשות כדי לשכך ולו במעט את צערו, עלה במוחי רעיון, כמה חודשים קודם לכן עברתי דירה משכונת הר נוף לרמת שלמה, ביום שעברתי דירה נהגתי כמקובל ועשיתי חנוכת בית, אך באתי לרב ואמרתי לו שאני עושה חנוכת בית, ואני מבקש שהרב יגיע, ענה לי הרב בשפה רפה שהוא לא יכול, אמרתי לו שאני מביא את החזן משה חבושה, ונגנים מזרחיים, ואעשה לו מטעמים כאשר אהב, שאל אותי הרב מי עוד מגיע? עניתי לו שלא הזמנתי אנשים נוספים לעת עתה, אמר לי הרב תזמין את פלוני ואלמוני וכך היה, מרן הגיע לביתי בשעה היעודה, בתחילה הוא היה דיי קפוא ומסוגר, וכטוב לך המלך ביין, תופף קלות בידו בהתאם לקצב השירים שכה אהב ונמנע עד כה מלשמוע ולאט לאט מרן החל מרן להצטרף לשירה הנפלאה וביקש שינגנו שירים מסוימים שהיו ערבים לאזנו וכך נמשך הדבר מספר שעות.

זכיתי שמרן הגיע לשבות שבת בשכונת רמת שלמה שיתארח בביתי, וכמלך בגדוד התהלך מרן בדרכו לבית הכנסת כאשר אלפים אלפים מתושבי השכונה ממתינים ליד ביתי ומלווים אותו בשירה לכל אורך הדרך, בשבת בבוקר לאחר הסעודה ביקש ממני מרן שאסביר לו על הצמחים בגינתי, מה שמו של כל צמח ומה הן סגולותיו, אחת הערוגות הייתה ערוגה של צמחי מרפא, הצבעתי לו על הפיגם והוא אמר לי שהחיד"א כותב שצמח זה יש בו סגולה גדולה לשמירה, לאחר מכן נגעתי בצמח הזעתר, מרן אמר לי שבת... השבתי לו, לימדתנו רבנו, "דאגב דשרי למירח ביה לא אתי למיגזיי" ותוך כדי זה קירבתי את ידי לאפו של מרן, מרן קפץ משמחה ואמר לי אני מריח!!! מרן נהג במשך שנים להקפיד להשלים מאה ברכות באמצעות ברכות על מיני בשמים שונים, ובשנה קודם לכן ניטל ממנו חוש הריח, ובאותה השבת ריח הזעתר עורר אצלו ככל הנראה את חוש הריח.

כשהגיעו ימי הפורים חשבתי מה אני יכול לעשות כדי לשמח את הרב ביום פורים ולהפיג את צערו, מנהגו של הרב ביום פורים ללמוד כל הלילה בליל פורים ולאחר תפילת שחרית היה עושה סעודה ושותה מעט יין כדי לקיים "עד דלא ידע" והולך לישון כמה שעות, וזאת כדי להימנע מביטול תורה מאחר וביום פורים כל העולם היה מגיע לביתו עם משלוחי מנות והדבר היה גורם לו לביטול תורה.

לקראת הצהריים, השאלתי מחבר שהייתה לו חווה של בעלי חיים, קוף מסוג שימפנזה, הלבשתי אותי בבגדי ילדים וחבשתי כובע מצחייה לראשו, נכנסתי לביתו של מרן שהיה רכון על ספריו ושקוע בלימודו, וברכתי אותו בברכת "פורים שמח" והקוף על כתפי, הרב המשיך בלימודו וענה לי "פורים שמח"... אמרתי לו, כבודו יעשה לו ברכה... שאל אותי הרב מה שמו תוך כדי זה שהוא ממשיך לעיין בספריו והגיש את ידו לברכה, אמרתי לו קוראים לו צ'יקו, שאל אותי הרב בן מי? אמרתי לו בן קופיקו... הרב שחש שמשהו משונה פה, אמר לי, ידעתי שהוא מחופש... ואז שחררתי את הקוף שהחל מקפץ על שולחנו של הרב, הרב נעמד וסידר את משקפיו ואומר לי, אההה... אמיתי? וכך הקוף עושה תעלולים ופעלולים בחדרו של מרן וקופץ מקיר אחד למשנהו וחוזר חלילה... הרב מילא שחוק פיו וצחק ללא הרף, משראיתי שמיציתי את מאוויי ושימחתי את הרב, לקחתי את הקוף וירדתי לרכב, לפתע הטלפון מצלצל והרב על הקו, באמרו, צוריאל, שכחתי לברך ברוך משנה הבריות...

"מצווה עליך, שב תאכל"

יום אחד הגעתי למרן זיע"א בשעות הבוקר המאוחרות להתייעץ איתו על נושאים חשובים הקשורים לעיר. מרן שראה על פני ככל הנראה שאני בסערת רגשות, שאל אותי האם אכלתי משהוא הבוקר? עניתי לו שלא היה זמן. שוב הוא שואל אותי האם שתית משהוא הבוקר? ושוב עניתי לו שלא הספקתי. מרן התעקש לגשת למטבח בעצמו ולהכין לי משהו לאכול וכן הכין לי במו ידיו כוס תה ענקית. ניסיתי להתחמק, אך מרן מתעקש. "בוא חביבי. בוא. אני מצווה עליך. שב על הכיסא שלי. תאכל. תשתה ואחרי זה נדבר על הכל ביישוב הדעת".

גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן

זו לי הפעם הראשונה שאני מעלה על הכתב דברים לזכרו של מרן זיע"א אביהן של ישראל, שכן קשתה עליי המלאכה, ומבחינתי "עוד יוסף חי" ודמותו הנאצלה לא משה מעיניי, ואלמלא אילץ אותי ידידי ורעי הרב מ.כ. לכתוב מילים ספורות לרגל יום ההילולא, לא היה בכוונתי לעשות זאת שכן מי הוא זה שיכול לתאר את גדולתו ומעשיו של האיש המרעיש ממלכות ויכלה הזמן והמה לא יכלו... ומי יכול לומר סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? אם יהיו כל הימים דיו לא יספיקו לספר ולתאר גדולתו של מורנו ורבנו זיע"א.

יהי רצון שיעמוד בתפילה על כלל ישראל הסחוף והדווי, על בני ביתו ומשפחתו, עלינו ועל התנועה הקדושה שכל כך טרח בעדה בכדי שתהא כלי שרת ואמצעי בלבד להגדיל תורה ולהאדירה ולהחזיר עטרה ליושנה.

יראו עינינו וישמח ליבנו בשוב ה' ציון ויניף ידו ויגאלנו שנית אחרית כראשית אכי"ר
הקטן שבתלמידיו,
צוריאל קריספל