ישנו כלל ויסוד באמונתנו, אשר כל דבר הוא בהשגחה פרטית מלמעלה, ואין רע יורד מלמעלה. דהיינו - כל מה שאלוקים עושה הכול לטובה. בפרשת השבוע 'וַיֵּצֵא' אנו מקבלים המחשה לעניין הזה.
בפרשה מסופר כיצד הלך יעקב אבינו לארץ זרה בחוסר כל, ואף על פי כן, הוא צעד לשם רגוע ובוטח באלוקים. כאשר הגיע לעיר חרן, ראה שאין לו על מי לסמוך, גם לא על משפחתו, שכן אפילו דודו - לבן הארמי, רימה אותו מספר פעמים.
אולם למרות הכול המשיך יעקב אבינו לבטוח באלוקים, ואכן לאחר עבודה קשה זכה לרכוש גדול ומשפחה לתפארת. לסבו אברהם אבינו היה בן טוב – יצחק, אך היה לו בן נוסף ישמעאל שלא הלך בדרכו. ליצחק היה בן טוב – יעקב ובן נוסף עשיו, שניהם גידלו את ילדיהם בארץ ישראל, ובכל זאת היו להם בנים שלא הלכו בדרכם.
לעומתם יעקב אבינו גידל שנים-עשר שבטים בגלות בתנאים קשים מאוד, ולמרות זאת כל שנים-עשר בני יעקב לא למדו מדרכם הנלוזה של אנשי העיר חרן, אלא להיפך, כולם יצאו ילדים טובים וכשרים.
למרות כל הקשיים שהיו ליעקב, הצלחתו של יעקב אבינו הייתה בשני מובנים – 'אמונה וביטחון'. יעקב התברך גם ברכוש רב וגם בהצלחה בחינוך הבנים.
מכן אנו למדים שגם בתקופתנו, איננו יכולים לסמוך על אף אחד, אלא רק על אלוקים. וכאשר נחנך את ילדנו ברוח ישראל סבא - נחדיר בהם דרך ארץ, נימוסים, הליכה בדרך הישרה ללא פשרות, נזכה להצליח בכל ולרוות רוב נחת מצאצאנו בעזרת השם.