ב'הקפות' של שמחת תורה לא הייתי רגוע, חיפשתי בנרות את הילד שאין לו אבא ולא מצאתי אותו. חיפשתי ילד עם מבט אבוד בעיניים, אולי אפילו דמעות שזולגות על פניו בהיחבא, אבל לא מצאתי ילד שכזה.
לפתע ראיתי ילד עומד בצד, ממש על יד המחיצה, ומסתכל באנשים הרוקדים. "לגשת אליו?", שאלתי את עצמי, "או שעוד שניה אבא שלו מגיע ומאשים אותי בהטרדת ילדים תמימים...".
תוך כדי מחשבות קלטתי שהחליפה שלו היא חלק מסט של ילד נוסף שקיפץ יחד עם אביו. כנראה שהוא סתם ילד שלא אוהב לרקוד, או שהוא בכלל תפס עמדה מול המאוורר אחרי ריקוד סוער ודביק.
המשכתי בחיפושים וראיתי ילד נוסף, עומד על יד המחיצה ומחסל סוכריות בשרשרת (בעצם, זה תיאור של כל הילדים בשמחת תורה...), אבל היה נראה שהוא בהיכון לקראת הפקרת הסוכריות הבאה, יותר משהוא מחכה לאיש שיכניס אותו למעגל.
משלא מצאתי ילד לקיים בו את המנהג - דמיינתי בעזרת הנשים את האמא החד-הורית שהילד שלה נצמד אליה ולא מוכן להיכנס לעזרת הגברים בגפו. ריחמתי מאד על האמא שבדמיוני, אבל גם אם אכן היה ילד כזה במציאות - לא הייתה לי דרך לעזור לו. זה הרי לא שאכנס לעזרת הנשים ואשאל מי צריכה שארקוד עם הילדים שלה...
• • •
בשנים האחרונות יש יותר ויותר מודעות לילדים שנמצאים בבית הכנסת ללא אבא. הודעות רבות עוברות ברשתות ובהן בקשה לשים לב לילדים שמגיעים לבד לבית הכנסת, ולקראת חגי תשרי אף הוציא רבה של פתח תקווה הרב מיכה הלוי מכתב מיוחד ובו הוא קרא למתפללים לשים לב לילדים שמגיעים לבדם.
למרות שלרוב ההודעות יוצאות לקראת שמחת תורה, שבו אכן יש משמעות מיוחדת ואקטיבית לנוכחותו של האב בבית הכנסת - מדובר בהתמודדות מיוחדת שמלווה את הילדים הבודדים בכל שבת וחג.
• • •
"זה ממש מקטין את הבעיה כשכותבים על זה רק לקראת שמחת תורה", אומר לי דב (28) שגדל בבית להורים גרושים. "בכל שבת ושבת הייתי מגיע לבית הכנסת ומרגיש שכולם נועצים בי מבטים מרחמים. הייתי עובר את המעבר הארוך של בית הכנסת ומרגיש שכל העיניים נעוצות בי.
"בשלב מסוים בכלל לא הגעתי לבית הכנסת, העדפתי להתפלל בבית. גם בגילאי 14-15 הייתי מתפלל בשבתות בבית כי לא הייתי מסוגל לעמוד בהשפלה של להגיע לבית הכנסת לבד. אמא שלי הייתה דוחקת בי ללכת בכל זאת, ובכל פעם ששבת הייתה מתקרבת הייתי חושש מההתמודדות הזאת - האם ללכת לבית הכנסת כמו שאמי רוצה וכמו שאני מצפה מעצמי, או להישאר בבית כי אני לא מסוגל לחוות את ההשפלה הזאת... אז לדבר על הנושא הזה רק בשמחת תורה זה לגמרי לפספס את הנקודה".
ניסית למצוא מישהו שתשב לידו בתפילה ותרגיש בנח יותר?
"בשלב מסוים אמא שלי שכל כך רצתה שאגיע לתפילה, ביקשה ממישהו שיבוא אלינו הביתה וייקח אותי לבית הכנסת יחד איתו, אבל זה הרגיש כל כך מאולץ שזה היה ממש לא מוצלח. אני רואה הרבה פעמים את המודעות שקוראות לאנשים לאמץ את הילדים האלו בשמחת תורה, אבל לצערי זה פתרון ממש לא ישים ואף אחד לא באמת יעשה את זה. חוץ מזה שהיום מדברים כל הזמן על פגיעה בילדים, ואנשים חוששים מאד מלדבר עם ילדים שלא שלהם".
זה באמת בעייתי מאד. אני יכול לתאר לעצמי שאנשים שפוגעים בילדים ימצאו פה טרף קל...
"נכון, ולכן הפתרון הזה ממש לא טוב. אגב, אני עברתי בתי כנסת רבים. הייתי בבתי כנסת שבהם התייחסו אלי יותר יפה, איחלו לי 'גוט שאבעס', שאלו לשלומי ודאגו לי למקום ובאמת הרגשתי שם הרבה יותר בנוח. לעומת זאת הייתי בלא מעט בתי כנסת אחרים שבהם הרגשתי שאני אוויר. אף אחד לא הסתכל לכיוון שלי ואף אחד לא התייחס אלי. למרות שאני משתייך לקהילה חסידית הייתי הולך לבתי כנסת ספרדיים או אחרים כי רק שמה הרגשתי שמישהו מתייחס אלי".
מה לדעתך הפתרון לבעיה הזו?
"אני חושב שאי אפשר לאמץ ילד רק לתפילה, והפתרון האמיתי זה 'חונך'. כשיש לילד מישהו שאיתו הוא לומד ויש לו קשר משמעותי איתו - הוא ייהנה לשבת לידו בתפילה וירגיש מחובר יותר".
"אתה לא מבין איזה סבל נורא עובר על ילד כזה שמגיע לבית הכנסת ללא אבא. הקושי הזה ליווה את כל הילדות שלי, ואפילו היום קשה לי להיזכר בזה. אני כל כך שמח שאתה כותב על זה, ואתה לא מבין איזו זכות יש לך שאתה מציף בעיה קשה כל כך", הוא אומר לי.
• • •
לעומת דב שטען שלאמץ ילד לתפילה בלבד זו משימה בלתי אפשרית, מנחם (34) אברך מקרית ספר, מספר שהוא עשה את זה בהצלחה: "הגבאי של בית הכנסת פנה אלי וסיפר לי על אברך מהשכונה שאינו בקו הבריאות והוא מאושפז לתקופות ארוכות בבית החולים. אשתו של אותו אברך ביקשה שמישהו יציע לילדים לשבת על ידו כדי שיהיה להם היכן לשבת.
"למרות שלא הכרתי את הילדים האלו, התגברתי על המבוכה הראשונית וניגשתי אליהם, לחצתי את ידיהם ושאלתי אותם אם הם רוצים לשבת לצידי. הם כל כך שמחו וראיתי את האור בעיניים שלהם. מאז הם יושבים בקביעות על ידי, אני מקבל אותם בכל שבת בלחיצת יד חמה ולפעמים גם מביא עבורם סוכריות מהבית, ואני רואה שזה ממש יעיל".
מרואיין אחר, בן להורים גרושים, טוען שאי אפשר לייצר קשר רק מתפילות. איך אתה מסביר את זה שאתה כן הצלחת?
"תמיד יש אנשים ביישנים יותר ופחות, אבל יכול להיות שמדובר בילדים גדולים יותר. אני הושבתי על ידי ילדים בכיתות הנמוכות כשאז עוד אין את התחושה של 'הוא סתם רוצה לעזור לי', והילדים קיבלו את החברות שלי בטבעיות ובשמחה. כשילדים גדלים יותר ומבינים יותר זה כנראה מורכב יותר, אבל גם אז - אני בטוח שכל אחד אוהב שמקבלים אותו בשמחה, והילדים האלו היו כל כך מתוקים שבאמת נהניתי מכך שהם ישבו לצידי, וגם הילדים שלי קיבלו את זה בטבעיות, ובמיוחד בשל העובדה שלפני התפילה הסברתי להם את הסיטואציה והם גם נרתמו לסייע בעניין".
• • •
דווקא יהודית גרושה בת 45, מרגישה שהילדים שלה נכוו בשמחת תורה באופן מיוחד: "שמחת תורה זה זמן מאד משפחתי, והפעילות המשפחתית בבית הכנסת הרבה יותר משמעותית. הילדים שלי הלכו לבית הכנסת ואף אחד לא התייחס אליהם. ילדים אחרים קיבלו כיבודים שונים, נכנסו להגרלות ועלו לתורה, ולילדים שלי אמרו במפורש שבגלל שהם הגיעו ללא אבא הם לא יכולים לעלות לתורה ולא להיכנס להגרלות".
זה נשמע כמו רוע טהור...
"זה באמת ככה. אני יודעת שזה סיפור חריג, ושברוב בתי הכנסת זה בדיוק הפוך, והגבאים והמתפללים עושים הכל בכדי לסייע כמה שאפשר לילדים שמגיעים ללא אבא, אבל זה מה שאני חוויתי. הלכתי במיוחד לבית הכנסת שבו מתפללים בנוסח שלנו, וכל כך רציתי שתהיה להם חוויה טובה משמחת תורה, אבל לצערי פגשתי במציאות אחרת".
"השמחת תורה שלנו נראה כמו תשעה באב, ואני מצטמררת כשאני חושבת על הזיכרונות שיישארו לילדים שלי מהחג הזה", היא כאובה ובצדק.
• • •
"אני החלטתי להיות אקטיבית. בערב שמחת תורה פניתי לגבאי בית הכנסת וביקשתי ממנו למצוא מישהו שייקח חסות על הבן שלי", מספרת חדווה (28). "הוא היה ממש אנושי, ונתן לי הרגשה מעולה. הוא הציע לי שהוא ייפנה בעצמו לאחד המתפללים שיש לו גישה מיוחדת לילדים, ואכן אותו אברך עשה עבודה מדהימה.
"ראיתי דרך המחיצה איך בכל פעם שהילדים רוקדים הוא ניגש לילדים שלי ודאג שהם ירגישו חלק בלתי נפרד מהמעגל, ואפילו כשרקדו בצורה של 'רכבת' הוא דאג שהבן הגדול שלי יוביל את השיירה. הבן שלי חזר הביתה עם עיניים נוצצות, והוא הרגיש כל כך שייך. אני כמעט בכיתי משמחה כל החג הזה. אני חושבת שחוויה כל כך טובה לא הייתה לו מעולם. יש אנשים שקונים את עולמם בכמה רגעים קטנים של שימת לב לאחרים. אנחנו עם שאמון על ערבות הדדית ואכפתיות, והיה לי כל כך כייף לראות איך אברך שלא מכיר לא אותי ולא את הבן שלי, משקיע תשומת לב מיוחדת עבור ילדים שהוא בכלל לא מכיר".
את מציעה לכל האימהות החד הוריות למצוא מישהו ש'יאמץ' את הבן שלהן במקרים כאלו?
"אני תמיד בעד לעשות את הדבר בעצמך ולא לחכות שמישהו אחר יעזור לך. הרי רוב האנשים לא מכירים את כל הילדים, ולא תמיד יש להם מושג מי צריך עזרה, אז למה לא לבקש? זה כל כך הגיוני שאם אני רוצה שמישהו יעזור לבן שלי אני צריכה להסב את תשומת ליבו.
"אני חושבת לעצמי איזה חג היה לי אם לא הייתי ניגשת אליו ומבקשת שיעזור לי: יכול מאד להיות שאף אחד לא היה שם לב אליו, והבן שלי היה מגיע אלי לבכות שאף אחד לא מתייחס אליו, למה שאני אתן לבן שלי לסבול ככה כשאני יכולה מלכתחילה למצוא פתרון".
אני מסכים אתך שזה הדבר הנכון, אבל כנראה שאימהות אחרות מתביישות לעשות את זה...
"אני אומר לך יותר מזה: היה חשוב לי מאד לפנות לגבאי ולבקש ממנו עזרה, כי אם הייתי מאפשרת לכל אחד לגשת לבן שלי ולעזור לו, לך תדע מה הכוונות של האנשים שרוצים לעזור... אני מעדיפה שאני אחפש את האברך שיעזור לבן שלי, מאשר שמישהו יחפש את הבן שלי בשביל לעזור לו, זה הרבה יותר בטוח עבורו".
גם שרי, אם חד הורית מירושלים, החליטה להיות אקטיבית והיא פעלה ביצירתיות: "ראיתי שרצה בוואטסאפ בקשה לסייע לילדים שמגיעים לבית הכנסת ללא אבא, והעליתי את זה לסטטוס שלי. ידעתי שברגע שאני מעלה את זה לסטטוס אנשים מהקהילה שבה הבן שלי מתפלל יקראו ויבינו את הרמז, ובאמת הילדים שלי זכו ליחס מדהים בשמחת תורה.
"הם קיבלו עליות, דאגו להם, והם קיבלו יחס מדהים. אז כמובן שזכיתי להשתייך לקהילה חמה ומחבקת, אבל אין לי ספק שעצם העובדה שאנשים ראו בסטטוס שהעליתי בוואטסאפ רמז לבקשת עזרה עם הילדים שלי".
• • •
הפעם נסיים בטיפ מעשי מאד, שיכל לסייע לילדים בימים הנוראים:
בכל בית כנסת יש לוח מודעות עם זמני התפילות. אם גבאי בית הכנסת יוסיפו בתחתית העמוד שורה אחת בסגנון של "מכירים ילד שמגיע לבית הכנסת לבד? דווחו לנו במספר... ואנחנו נשתדל לסייע לו", מצבם של הילדים השקופים היה טוב בהרבה!
ועד אז, אם פגשתם ילד שמגיע לבד לבית הכנסת - אל תשאירו אותו לבד. חייכו אליו, התעניינו בשלומו, הציעו לו לשבת על ידכם, וודאו שהוא לא אבוד.
(לפניות לכותב: israel@kikar.co.il)