זכינו לחג סוכות משופע בהופעות רבות מהשורה הראשונה, עם מיטב הזמרים והיוצרים במוזיקה היהודית - מהארץ ומהעולם, שהופיעו על במות ענק מושקעות במיוחד בהשתתפות עשרות אלפים. השתתפתי בכמה מהמופעים הגדולים של החודש הזה ובהחלט אני יכול לציין בסיפוק רב שמידי שנה כמות וגיוון האירועים עולה כמו גם רמת ההפקה.
מי שחתם חודש מוצלח במיוחד בגזרת ההופעות הוא הזמר והיוצר ישי ריבו שערך שלושה מופעי ענק של אלבום הימים הנוראים שלו "אלול", אחד בבריכת הסולטן בירושלים ושניים בקיסריה, לצד שלושה מופעים גדולים בבנייני האומה בימי חג הסוכות, שניים מהם נפרדים במיוחד לציבור החרדי, כמידי חול המועד, כולם סולד אאוט. השתתפתי במופע הייחודי בקיסריה בו שרו והתפללו כ-5000 הצופים את פיוטי הסליחות והימים הנוראים יחד עם ריבו שהלהיב את הקהל לצד שורת הנגנים המעולה במיוחד שלו.
אחד מרגעי השיא במופע היה כרגיל "סדר העבודה" כשהקהל מצטרף בשירה אדירה במילים "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שהשם אלוקיו". שיר מעולה, שההצלחה שלו מלמדת ומוכיחה את הטענה שבישראל אין כבר באמת הרבה חילונים "אמיתיים" וכי בתוך כל אחד מסתתרת נשמה יהודית שחפצה לחוש מעט אידישקייט אותה מגיש ריבו בחן רב ובענווה מרגשת.
ריבו ביצע במופע גם את הלהיט האחרון שלו "תיכף ייפתח" לצד "סיבת הסיבות" שהיה השנה השיר המושמע ביותר בישראל עם למעלה מ-3800 השמעות, הישג שלפני כמה שנים היה נראה כמו מדע בדיוני. ריבו מאתגר שוב ושוב את שיאי ההצלחה שלו ואני כולי תקווה וגם תחושה טובה בנוגע ליכולת שלו לנפק להיטי ענק נוספים שירגשו את ישראל כולה.
בריאיון מרתק שהעניק ריבו לערוץ 12 הוא סיפר, כי הוא מתכוון להמשיך ולכתוב רק שירים אמוניים בעלי תוכן דתי וכי זו קבלה שקיבל על עצמו בגיל צעיר והוא אינו מתכוון לסגת ממנה. האמירה הכל-כך ישירה ובטוחה של האמן המצליח הזה, מרגשת ומלמדת שכאשר עושים דברים באמונה ובתמימות הסייעתא דשמיא מגיעה.
מופע מעולה נוסף בו השתתפתי היה "ישיבישיר 5" שהתקיים בבנייני האומה בירושלים בניצוחו של יואלי דיקמן. היה חשוב לי להשתתף השנה במופע בעיקר בגלל האיש לכבודו הוקדש המופע כולו - הזמר והיוצר ישי לפידות.
לפידות, מבכירי המלחינים של שנות ה-90 במוזיקה החסידית (ומגדולי הנעלמים בתחום זה בשנות ה-2000) כיכב במופע נוסטלגי מלהיב במיוחד עם תזמורת ענק - "סימפונית" (כהגדרת הפרסום של המופע, אך לא באמת מבחינת ההרכב שמנה כ-25 נגנים אל מול 60 בדרך כלל כשמשתמשים במושג הזה).
ישי לפידות חצה את כל הצמתים בקריירה המפוארת שלו, החל מימי "חסידיש" במחרוזת עם מיטב להיטי התקופה יחד עם האחים עמירן ואריק דביר, דרך "עלה קטן" עם ישי ריבו שהתארח אף הוא במופע, דרך "אויף שימחעס" שחבריה המקוריים חזרו למופע איחוד מקפיץ והזכירו לי כמה אני מתגעגע ללהקה הכיפית והקלילה הזו. כיום, אין שום משהו שיושב על המשבצת השמחה והרוקדת הזו ובהחלט חבל על כך. הקהל באירוע היה צעיר מידי מכדי להבין את עוצמת הנוסטלגיה שמולו וניכר היה בחלק מהשירים שהם כלל לא מכירים את הביצוע המקורי. לפידות אירח את הזמר חיים ישראל ל"בום פם" ול"בת מלך" ורקד בהתלהבות כאילו רק אתמול הלהקה עוד פעלה. הדבר היחיד שהיה חסר היה מחווה לכובע הקסקט המפורסם שלו.
במופע הפתיעו חברי המחזור הראשון של ה'קינדרלאך' להקת הילדים של לפידות ודוד פדידה, כולם כבר מעל גיל 30, שנתנו מופע עם מיטב להיטי הלהקה, כשבאופן מפתיע הקהל הצעיר שנכח באירוע הצטרף בשירה אדירה.
גולת הכותרת של המופע היה ביצוע קולולם בשיתוף הקהל ללהיט "אשת חיל" (או בלשון העם "שללה") של לפידות, כשאל הקהל הצטרפו ארבעת המבצעים המקוריים, ישי לפידות, מנדי ג'רופי, אוהד מושקוביץ ועמירן דביר שביצעו יחד לראשונה מאז הקלטת את השיר את הלהיט הגדול.
העיבודים של דיקמן לערב היו מעולים וייחודיים, כיף להיות במופע שנכתב במיוחד לאירוע זה, כשמדובר באירוע חד פעמי שלא בטוח שיחזור שוב על עצמו. לפידות הוא אחד היוצרים הכי חשובים במוזיקה החסידית של עשרות השנים האחרונות ומופע המחווה הזה היה פשוט מעולה ומרגש. כולי תקווה שלפידות ישוב וימצא את הדרך לא רק לעשות חתונות והלוויות של העשירון העליון, אלא גם למצוא נתיב יצירה חדש שיביא לנו את האיכויות האמיתיות של היוצר הכל כך מגוון הזה.
