כמה דקות לפני שיצאתי לכיוון בית הכנסת לסליחות המוזיקליות שלי, הרגשתי שעשיתי איזו תנועה לא נכונה, וברגע אחד הכל פתאום עצר. כל מדרגה בבניין הרגישה כאבן שאין לה יורדין, כל תנועה בגוף כאבה בצורה אירונית שאומרת - יש לך הרבה יותר גוף ממה שחשבת.
תהיתי לעצמי מה יהיה בסליחות עצמן, אך שם לא חשתי בכלום, נעתי עם הקהל הקדוש בסחרור עמוק. מיד כשהסתיימו הסליחות הכאב חזר - כואב מאי פעם.
יש שני סוגי כאב: הראשון כמו נחל. נקודתי, מציק, לא נוח ומעצבן, אך חייו של מושא הכאב ממשיכים כרגיל. גירוד פה ועיקצוץ שם, ספורדי עד כדי כך שאפשר להתענג ממנו אם רק מנסים.
הכאב השני הוא כמו ים. מתחיל בגל אי שם ומתפשט אל תוככי המחשבה, מנער את המוח כמו ספינה זעירה, ומשתלט על כל מולקולה של חוף. האדם כבר כמעט ואיננו, זהו כאב לבוש בצרות אדם.
בין אותם פרצי 'דוויות', אני משוחח עם חבר שמספר סיפור דומה. כירופרקט פתר לו את המציאות, ומי איננו אוהב פתרון טוב לחלום בלהות? אז הלכתי גם אני.
כל דבר מדהים בפעם הראשונה, יש משהו בנפש שמצליח להתפעל מכל הלב. אחרי פיקוקים שונים והסברים על התופעה, יצאתי בהבטחה כי הכאב ימשיך לשוטט בעולם, ואני אצא לחיים טובים וארוכים, לפחות עד לפעם הבאה שחולייות גבי ינועו.
--
כאב וסבל הם מציאות סובבת בעולם, ועד שאנחנו לא נתקלים בהם הכל נראה די פשוט. העגלה נוסעת אין עצור, ולקיץ ולחורף יש סימנים קבועים.
הכל כל כך מובן מאליו עד שאלו באים לבקר. כשזה קורה, ובעוצמה כזו שמטלטלת את האדם - כאב מסוג ים, פתאום אתה הופך לבודד. המחשבות שרצות לך במוח הן קשות - 'אולי אין תקווה. משהו שם הלך לנצח. נגזר עלי לחיות בסבל מתמשך'. ככה אנחנו, נמשכים ישר אל עבר האופל הגדול, משליכים את כל הפחדים הפנימיים אל אותו יער חשוך בו הכל נגמר, ממשיך ונגמר כל רגע. יער שמצמיח חורים שחורים.
וברגע אחד, בדיבור עם אדם אחר - אתה מגלה שאולי יש פתרון, שהיו אחרים שגם חוו פחות או יותר את מה שאתה חווית. ודפיקות בלב מספרות שהנה, חזרת אל מעגל החיים המהלכים, ואתה מנסה פה ושם, והכאב מתחיל להתמוגג.
-----
נזכרתי בסליחות. בחטא ובתשובה.
החטא הופך את האדם לבודד. את החטאים שלנו אנחנו עושים בחדרי חדרים, מערה בתוך מערה. ואותה בדידות שואבת אותנו אל תוך מעגל נטול רחמים בו אין לנו מקום בעולם, ואין אף אחד שיבין אותנו יותר. הבדידות מנטרלת כל יכולת לצאת מתוך המעגל, כך שהאדם, כשהוא מרגיש את 'לבדיותו', טועם שוב מאותו החטא - רק כדי להרגיש טוב לכמה רגעים, טעימה שהופכת את הבדידות לעמוקה יותר.
אליעזר בן דורדייא מסתובב בעולם ומחפש לו מקום. החוטא הבודד. אותו אחד שעשה את כל העבירות - זה שהבדידות שלו היא הטראגית ביותר. מסתובב ומבקש, וכולם עונים לו, עד שאנחנו מבקשים עליך, אנחנו מבקשים על עצמנו - גם אנחנו בודדים, אין לנו את היכולת להכיל אותך.
היחיד שבאמת יכול הוא האדם בעצמו. כשהוא מביט אל תוך תוכו הוא יכול לגלות את שורש הבדידות, וכשהוא מביט כלפי מעלה הוא יכול להתחבר ולצאת מתוכה.
אנחנו חוטאים לבד, אך מבקשים סליחה ביחד - המוני בני אדם. אם בחטא שלנו הלב מספר שזהו, אין לנו שום אופציה לחזור אל הדרך הנכונה, דווקא בקשת הסליחה ביחד מפעילה את הסירנות - 'הלו, אתה אף פעם לא לבד, כולנו באותה הסירה של 'אנחנו ואבותינו חטאנו', אז שחרר לרגע ותתחיל להאיר שוב'.
נשמתו של אליעזר בן דורדייא יוצאת באחד, לומר לנו, היחיד שהוא אחד, לבד, בלי אף אחד אחר, הוא הבורא, כל שאר בני האדם נמצאים באותה סירה מיטלטלת, גם אם המפרשים בצבע אחר.