1:
״וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ, וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם״.
פרשתנו מתחילה במצוות ״ביכורים״ וכך כתוב במסכת זו: ״כיצד מפריש הביכורים, יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי (מין עשב) ואומר הרי אלו ביכורים״.
צריך אדם לסמן את את הפירות שיצאו ראשונים, כדי שיוכל לזהות דווקא אותם לאחר שיבשילו כל פירות השדה.
צריך להבין, אם ממילא מביאים אותם לכהן רק לאחר שכל הפירות מבשילים, מה עניין החשיבות לסמן דווקא את אלו שהבשילו ראשונים?
אלא שעיקר סיבת מצוות ה״ביכורים״, כדי ללמד אותנו שהכל מאת הקב״ה יתברך שמו, שנתינה זו היא מקור הברכה וכדי שנמשיך להתברך, צריכים אנו להודות לקב״ה בהזדמנות הראשונה שמתאפשרת לנו, במקרה זה מייד כשמבשיל הפרי הראשון.
באותו רגע שאדם מיחד את הפרי הראשון שיוצא ל״ביכורים״, נחשב לו כאילו כבר הודה עליו לקב״ה והפריש אותו לכהן, וממילא ברכת ה׳ על שדה זו חלה כבר מהתחלה, מרגע ששם ״גמי״ על הפרי הראשון.
אם כן בפרי הראשון יש מעלה ענקית, כי על ידי סימונו אנחנו מראים לקב״ה שיודעים אנו שהכל ממנו יתברך ומודים לו על כל הטובה.
בזכות הסימון בהתחלה והנתינה של הפרי הראשון שהבשיל לכהן בהמשך, זוכים אנו להתברך מהקב״ה בכל פירות השדה.
2:
האר״י הקדוש שואל, מדוע מוזכרים במשנה דווקא תאנה, אשכול ענבים ורימון? מה עם שאר שבעת המינים, מדוע אותם לא מזכירים?
ומסביר שסיבת הבאת הביכורים היא כדי להודות על ארץ ישראל ולכפר על המרגלים שזלזלו בארץ ישראל.
איך המרגלים זלזלו? הביאו איתם את פירות הארץ כדי להפחיד את עם ישראל בגודלם.
דעתם היתה שגודל הפירות העידו על גודלם וחוזקם של יושבי הארץ, גודלם של פירות אלו הם הוכחה שעם ישראל לא יוכלו לכבוש את שבעת העמים.
למרות שהבטיח להם הקב״ה במפורש שהם ינצחו וינחלו את ארץ ישראל, בחרו בני ישראל לסמוך על ״מיצג הפירות״ שהביאו המרגלים מארץ ישראל.
פירות אלו שסחבו המרגלים מארץ ישראל למדבר היו תאנה רימון וענבים.
אם כן עכשיו הכל מובן, פירות אלו שהוציאו שם רע לארץ ישראל והכעיסו את הקב״ה, הם אלה שיכולים לתקן את חטא המרגלים על ידי שיביאו אותם למשכן שילה ובהמשך לבית המקדש לכשיבנה, כהכרת הטוב לקב״ה שהביא לנו במתנה את ארץ ישראל.
3:
שלושים שנה שאני זוכה ללוות בשירה ונגינה חתנים וכלות שצועדים לחופה כשבצידם הוריהם היקרים מחזיקים נרות דולקים, מעולם לא עלה בליבי לבדוק על פשר המנהג הזה.
השבוע תוך כדי לימוד ליילי במסכת סנהדרין, מצאתי את התשובה לשאלה שהייתי אמור לשאול ולא שאלתי.
הגמרא בסנהדרין (דף לב:) אומרת: ״אור הנר בברור חיל, משתה שם משתה שם״.
פירוש, כשהיו מדליקים במקום ושמו ״ברור חיל״ נר במהלך היום, או נרות רבים במהלך הלילה, הרי זה כאילו הכריזו ״יש פה הערב משתה של חתונה״.
מדוע? באותה תקופה היתה גזירה קשה של השלטון הרומאי, שכל כלה בתולה צריכה להנתן תחילה להגמון הרשע של אותו אזור, וכדי להנצל מגזירה זו, החליטו תושבי המקום להערים על הרומאים ולהתחתן בחשאי.
אך מה יעשו ואיך יודיעו לאורחים שאמורה להתקיים חתונה, על ידי הדלקת אותם הנרות ששימשו כסימן מוסכם.
בחידושי הר״ן מופיע שזהו מקור המנהג להוליך את החתנים והכלות עם נרות.
אולי אפשר להסביר שלפי דברי הר״ן הסיבה שאנחנו נוהגים ללוות לחופה את ילדינו עם נרות, כדי להודות לקב״ה על סייעתא דשמיא שאין לנו כעת את אותה גזירה קשה, ויכולים אנו לחגוג בפרהסיה ללא חשש.
(ישנן דעות אחרות שהמקור למנהג הנרות קיים עוד קודם לתקופת הגזירה ההיא של הרומאים).
4:
מסופר על דוד בן גוריון ז״ל, שביקש לפגוש את החזון איש זצ״ל כדי לדון איתו בין היתר בנושא בחורי ישיבות ואברכי כולל, האם ראוי לתת להם תנאים מיוחדים.
אין לי מושג מה היה בשיחה הגורלית ההיא, אבל משפט אחד חשוב ומיוחד של החזון איש זצ״ל מאותה שיחה, התפרסם לרבים.
״אנחנו, לומדי התורה נחשבים כ״עגלה מלאה״, אבל אתם, אלו שלא זוכים ללמוד ולקיים את התורה הקדושה, נחשבים כ״עגלה ריקה״, הסביר מרן החזו״א לדוד בן גוריון, ״נוהג העולם, שהעגלה הריקה מפנה את הדרך לעגלה המלאה במקרה הצורך״.
כנראה שבעקבות הסבר זה, הסכים דוד בן גוריון לאשר לארבע מאות בחורי ישיבה שהיו בארץ ישראל באותה תקופה, לשבת וללמוד תורה ללא חיוב לשרת בצבא.
עד היום אנחנו זוכים לעשרות אלפי בחורי ישיבה ואברכי כולל שיכולים לשבת ללמוד כמעט ללא הפרעות חיצוניות.
כמובן שמדי פעם השטן לובש צורות אחרות ומנסה להפריע, אך התורה תמיד מנצחת.
ההבנה העמוקה של הבחורים והאברכים הצדיקים שאין לנו שיור רק התורה הזאת, ההבנה של הורים מסורים, של נשים צדקניות שללא לימוד תורה עם ישראל כולו יהיה חס ושלום בסכנה, דברים אלו הם חומות הבטחון של לימוד התורה פה בארץ ישראל.
למה אני מספר לכם את זה, כיוון שבאותו לילה מהסיפור הקודם, נתקלתי בגמרא בתזכורת לדברי החזו״א.
כתוב בתורה ״צדק צדק תרדוף״, והגמרא שם ב״סנהדרין״ מסבירה מדוע כתובה המילה ״צדק״ פעמיים.
הפעם הראשונה, כדי להורות לנו לעשות ״דין״ בצדק.
הפעם השניה, כדי להורות לנו לעשות גם ״פשרה״ בצדק במקרה הצורך.
אחת הדוגמאות שהגמרא מביאה, מה עושים במקרה של שני גמלים שעולים במעלות ״בית חורון״, כל אחד מכיוון אחר, בעודם מטפסים הם הגיעו זה מול זה במקום שהדרך בו צרה מאד ומאפשרת רק לאחד מהם לעבור.
אם יתעקשו לעבור שניהם, הם יפלו לתהום, אך אם אחד יוותר ויחזור אחורה עד שיגיע לשביל רחב שמאפשר לשניהם לעבור, במקרה כזה שניהם יגיעו למחוז חפצם בשלום.
הגמרא שואלת מי אמור לוותר? ועונה שמקרה וגמל אחד טעון במשא לעומת השני שאין עליו כלום, בוודאי שהגמל שאינו טעון, שגופו ריק ממטען, הוא זה שאמור לוותר לגמל שנושא על גבו מטען כבד.
(במקרה ושני הגמלים טעונים או ריקים, צריכים לעשות פשרה, הגמרא שם מסבירה איך עושים את זה.)
כשלמדתי את הגמרא הזאת, חייכתי לעצמי ונזכרתי בדברי החזון איש.
לעילוי נשמתו של דוד בן גוריון ז״ל נזכור שהוא הסכים שלומדי התורה אכן נחשבים ל״עגלה מלאה״ ואישר את בקשתו של החזון איש זצ״ל.
בברכת שבת שלום,
עמירן דביר (דבורקין) הלוי