בפרשתנו - כי תצא - יש מצוה מיוחדת: לזכור.
"זכור את אשר עשה לך עמלק".
בתורת החסידות מבואר ש"עמלק" מלשון "ומלק". המליקה הפיזית שהיתה בבית המקדש היתה פעולה של הפרדת וניתוק הראש מן הגוף ("ומלק את ראשו ממול עורפו"), וכעין זה פעולתו והשפעתו ההרסנית של עמלק בנו ועלינו כפי שנסביר).
נוהג שבעולם, אדם מבין בשכלו רעיון ובהתאם לכך הוא נמשך אליו. הרעיון יכול להיות אידיאולוגיה מלהיבה, מוצר טוב, מאכל בריא וכו', ככל שהאדם יתחבר בשכלו יותר אל הענין, כך תגדל המשיכה.
בדרך זו הולך רבינו הזקן בעל התניא ומבאר: הקטן אוהב דברים קטנים פחותי הערך כי שכלו קטן, וככל שגדל והולך שכלו הולך ומתרחב, ולכן נמשך לדברים מהותיים יותר.
כאשר אנו מתבוננים בגדולת הא-ל הגדול הגיבור והנורא, האין סופי, התוצאה המבוקשת היתה שנימשך להקב"ה עם כל הרגש. רגש של אהבה חפיצה ותשוקה, רגש של יראה והכנעה.
אך מתברר, שלא תמיד הדברים פועלים כך.
כל יום עומדים אנו בתפילה לפני מלך מלכי המלכים, לפני התפילה ובמהלכה מתבוננים אנו בגדולתו יתברך, ויחד עם זאת הלב נשאר פעמים רבות אטום וסתום מבחינה רגשית.
זה תוצאה מפעולתו של "עמלק", הוא "מולק" (חותך ומפריד) בין הראש והגוף, קרי: הוא מנתק בין ההבנה שבמוח שבראש, לבין הרגש שבלב.
המוח בטבעו הוא קר, הלב בטבעו הוא רותח ומפעפע. לכן אומרת התורה על עמלק "אשר קרך בדרך", הפשט: "קרך" הזדמן לך במקרה (עומק נוסף יש בזה כדלהלן). פירוש נוסף: טימא אותך (מלשון טומאת קרי). אך לפי הפירוש החסידי: "אשר קרך" קרר אותך.
עמלק מקרר אותנו, נכון אנו מבינים רעיון אלוקי נשגב, נכון טבע הלב היה להתעורר להתלהב להתלהט ולהידלק. אז מגיע עמלק ומציע הסברים ורעיונות משלו, לקרר…
הנה תחבולה עמלקית קלאסית: לעיתים נתקלים אנו בנס, השגחה פרטית מופלאה. אנו מתלהבים ומודים לה' על ההשגחה הפרטית, מגיע עמלק ואומר זה רק מקרה (פירוש עמוק למקרה הנזכר לעיל). כמעט תאונה חלילה, בנס יצאנו בזול מהסיפור. עמלק: זה רק מקרה שבדיוק היה כך וכך…
עמלק בגימט' מר, אם תרצו: רם. העמלק מרומם את האדם, לאמר: חשוב ומרומם אתה, לא מתאים לך להתפעל כמו ילד מדבר כזה פעוט. וכי אתה תרקוד כמו ילד… וזאת היא מרירתו.
לעיתים עמלק יפתה אותנו להתלהב מדברים אחרים, הוא ישתמש בלהט הפנימי של האדם עבור שחמט או עניני מדע שלא בהכרח רלוונטים עבורינו. העיקר שהלהט לא ישמש את עבודת ה'.
והנה תחבולה עמלקית עסיסית: התרחש נס, התלהבנו מגדולתו של הקב"ה, התחממנו והתלהטנו, אז הגיע עמלק: עזוב, הקב"ה הוא אין סופי. כל מה שאתה מתלהב, זה קטן על הקב"ה. הוא מגדיל את האין סופיות של הקב"ה, העיקר שאנו לא נתפעל ונתרגש…
לכן רש"י מדמה את סיפורו של עמלק לאמבטיה רותחת, כולם פחדו להיכנס, בא עמלק וקפץ, הוא קירר את האמבטיה בעיני הרואים. עזבו אותכם! זה בכלל לא רותח…
תפקידנו, לפי התניא להלחים בין הראש (המוח) והגוף (הלב), כדי להצליח במשימה, עלינו ללמוד ולהכיר את תחבולות העמלק.
ולכן שומה עלינו ל"זכור".
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com