בפרשת שופטים התורה מנחה, כי בעת מצור על עיר אויב, ״לא תשחית את עצהּ״ כי ״כי ממנו תאכֵל ואתו לא תכרת״. האיסור לכרות עצי מאכל התרחב והפך לאיסור ״בל תשחית״, שאוסר על השחתה ללא צורך של כל דבר ערך, או על בזבוז משאבים יקרים.
יש לאיסור על כריתת עצים צורך עצום בעולם. עד היום, כבר כרתנו, בני האדם, כשליש מכל היערות שהיו בעולם (כלומר שטח שכפול בגודלו מכל שטחה של ארצות הברית). זוהי לא תופעה חדשה - חצי מהאובדן הזה התרחש עד לפני מאה שנה - אבל היא האיצה מאוד במאה השנים האחרונות, וממשיכה להתרחש. וכמובן שכריתת היערות גורמת לאובדן בתי גידול ומיני חי רבים ותורמת מאוד להרס האקלים.
ולכן, מי שעניין הקיימות שומירת הטבע בליבו עשוי לבקש ולפרש את איסור השחתת עצי מאכל כהלכה אקולוגית גורפת.
אך חז״ל דווקא הסיקו שאין מדובר באיסור אקולוגי גורף, אלא בשאלה של תיעדוף. כל עוד אפשר לכרות עץ סרק (שאינו נותן פרי לאדם), זה עדיף. אין כאן איסור גורף על כריתת עצי פרי (כמו שגם אין כאן התרה גורפת של כריתת עצי סרק) ובמקרה שהדבר חיוני הוא מותר. למעשה, התלמוד מאמץ גישה כלכלית לכל הענין ומתיר (בבא קמא צא ע“ב) לחתוך עץ פרי אם הדבר מניב תועלת כספית (למשל ערך העץ לבניה) שעולה על ערך הפרי עצמו. מובאות שם דוגמאות על קיצוץ עץ דקל אשר מזיק לגפן שלידו, או על עקירת דקלים בעלי יבול נמוך.
אוהבי הטבע עשויים איפה להתאכזב. הרי בדרך כלל האקולוגים רואים באימוץ הגישה הכלכלית מתכון לאסון ולהרס סביבתי.
אלא שבעשורים האחרונים, ההבנה הכלכלית של השאלה הסביבתית השתנתה והשתכללה מאוד, וניתן לומר שהחכימה. הכלכלנים התחילו להבין שהנזקים הנגרמים לסביבה ולמשאבי הטבע אינם רק בעייתים של בעלי חיים, אלא עלולים להפיל על האדם עצמו, על החברה האנושית, נזקים כלכליים עצומים. מעבר להבנה העקרונית הזו, גם היכולת לחשב את גודל הנזקים האלה התקדמה מאוד אף היא. החישובים האלה מאפשרים לנו היום לאמץ את הגישה התלמודית לאיסור ״בל תשחית״ באופן מושכל.
נחזור למשל לכריתת היערות. חז״ל מלמדים אותנו להשוות בין הערך הכלכלי שאנחנו מאבדים כאשר אנחנו כורתים עץ לערך הכלכלי שאנחנו מניבים מהכריתה. באם התועלת עולה על האובדן, הכריתה מותרת.
מה הכריתה נותנת לנו? עץ לבנייה, למשל, וגם שטחי אדמה פנויים אשר אפשר לגדל עליהם מזון לבני אדם או לחיות משק - שזהו אכן הגורם המרכזי המניע את כריתת היערות בימינו.
מה אנחנו מאבדים? בפרשה מדובר בעיקר על אובדן הפרי שהעץ מניב, וזה מה שמביא גם לאבחנה בין עץ פרי )שיש לו ערך לאדם( לבין עץ סרק. אלא שהיום המדע מבין שלעץ חי יש שורת תועלות כלכליות רבות מאוד מעבר לפרי המאכל. למשל, יערות, עוזרים למנוע סחף של קרקע ושטפונות כתוצאה מאירועי גשם חזקים, ולכן מונעים נזקים
כלכליים עצומים באופן תדיר. עצים גם עוזרים לווסת את האקלים העולמי שכן הם אוגרים בתוכם פחמן. כל פעם שיער נכרת, כל הפחמן אשר גלום בעצים משתחרר לבסוף לאטמוספירה כגזי חממה ומאיץ את הרס האקלים, מה שקרוי ההתחממות הגלובלית. להתחממות זו ישנם כבר נזקים כלכליים עצומים, שרק ילכו ויחריפו. היכולת לשים ערכים מספרים, בשקלים, על הנזק הכלכלי שהעצים מונעים מאיתנו מוכיחה היום, שהתועלת של כל עץ עולה בהרבה על הערך שאפשר להניב מכריתתו. חישוב אחד ,לדוגמא, אומד את ההפסד הכלכלי הנגרם על ידי כריתת יערות ברחבי העולם בכ-3 טריליון דולר בשנה, כלומר קצת פחות הכל התוצר הכלכלי השנתי של גרמניה.
ולכן, גם על פי הפירוש הכלכלי של איסור ״בל תשחית״, אין היתר לכריתת היערות הממשיכה להשתולל בעולם. עם כל עץ שנכרת אנחנו מפסידים כסף. ההבנה הזו מחלחלת בקרב מקבלי ההחלטות.
מדינות רבות כבר הצטרפו למאמץ עולמי אשר מזרים תשלום כספי לבעלי אדמות, בעיקר בארצות טרופיות, בתמורה לכך שלא יכרתו את העצים שעל אדמותיהם. בדרך כלל מדובר בתשלום ממדינות עשירות, כמו נורבגיה, אשר מבינות שהערך שהעולם מניב משימור עצים אלה עולה בהרבה על הערך שחקלאי זעיר ועני בברזיל, באינדונזיה או בקונגו (מדינות בעלות יערות גשם גדולים) מניב מכריתתם על מנת לגדל דקלים לשמן או סויה לפרות. המירוץ עכשיו הוא לגייס מספיק כסף לצורך זה כדי לעצור את כריתת העצים לפני שהיא תשית נזק גדול מידי ובלתי הפיך לאקלים העולמי.