בפרשת השבוע כִּי-תֵצֵא מופיעה מצווה מעניינת המתייחסת לאופן חרישת השדה. התורה אוסרת למעשה על החקלאי החורש את שדהו, לחרוש בשור ובחמור יחדיו. ומדוע? זאת משום שכאשר המחרישה מונחת על השור ועל החמור יחד, היא מעצימה את סבלו של החמור, היות והכוח של השור גדול בהרבה מכוחו של החמור. לכן, כאשר החמור והשור חורשים יחדיו, מתאמץ החמור יותר מהשור וזה גורם לו צער.
בנוסף לכך - קיימים הבדלים בין השור לחמור. השור מעלה גרה, בולע את מזונו ומעלהו חזרה לחיך ולועס אותו כך שוב ושוב, ואילו החמור אינו כך. לכן, כשהחמור צועד ליד השור ושומע את השור ממשיך ללעוס ומתענג על האוכל, החמור מקנא ומצטער. אם מתבוננים בכך, הרי שכל המצווה הזאת היא בכדי שהחמור לא יסבול ולא יצטער.
לכן אסר אלוקים לחרוש בשור ובחמור יחדיו. בציווי זה בעצם מלמדת אותנו התורה שאסור לצער בעלי חיים. מכך אפשר ללמוד גם בקלות, שאם אסור לצער בעלי חיים, הרי קל וחומר שאסור לצער בני אדם ועלינו להתחשב בזולת ולא לפגוע ברגשותיו של אף אדם.