בימים אלו שבים לספסל הלימודים התלמידים והתלמידות שעזבו אותם לפני תקופה, חלקם שבים לאותו ספסל שעזבו חלקם מתחדשים במקומות חדשים כל אחד לפי צורכו, ישנם שעולים לכתה א', ישנם שעולים למוסד גבוהה יותר, וישנם שמחליפים מוסד מצרכים אישיים, בכל משפחה השינויים שלה.
אבל ישנם בתים ששם העליזות פחות נשמעת, ישנם בתים שהבן או הבת יושבים בבית ורק מביטים בחלון על האחרים הצועדים עם כל החבילות והילקוטים, כל אחד ואחת מסיבתו הוא, יש שלא התקבלו לישיבות וסמינרים, ויש שעוברים תהליכים אישיים שגורמים להם להישאר בביתם ופחד משינוי ומימוש עצמי.
משפחה שמקבלת הודעה שהבן או הבת שלהם לא התקבלו למוסד כלשהו או התקבלו ובדיעבד הודיעו להם על ביטול, יכולים לחוות תהליך זה יותר קשה ממחלה או אסון בריאותי, כמובן שאין הדברים אמורים כשיש מבחר ומאן דהו מתעקש על מוסד ספציפי באותו רמה רק שהוא רוצה דווקא מוסד פלוני, אלא שמסיבות שונות לעיתים שרלטניות וגזעניות בן או בת לא מתקבלים לישיבה ולסמינר, וביום הראשון של השנה או בחופש הם רואים את האחרים מתכוננים לשנה החדשה והם בדמעתם... אין ספק שאותם דמעות עליהם אמר דוד המלך בתהילים " נדי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך" ואוי לנו מאותם דמעות המקטרגות.
התורה אומרת בפרשת השבוע פרק טו פסוק יא "כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ:" התורה אומרת שלכאורה המציאות של אביון לא יחדל זה חוק בטבע, זה חלק מהיררכיה הטבעית בעולם.
הרש"ר הירש מסביר לנו שצריך לשים לב ש"לא נאמר "מקרבך" או "מקרב ארצך" אלא מקרב הארץ. ההתפתחות הטבעית של הדברים הארציים מביאה לידי כך שהבדלים גדולים של רכוש - מצוקה ושפע, עוני ועושר - יתגלו זה בצד זה. חוסר השויון של הכשרונות כבר גורר באופן טבעי חוסר שויון של רכוש, ושני בנים שנטלו חלקים שוים מבית אביהם יהיו שונים זה מזה בשיעור עושרם, אם האחד מפרנס רק בן אחד, ואחיו מטופל במשפחה גדולה; ואם זה האחרון עוד נפגע על ידי מחלות ופגעים אחרים, תיראה מצוקה מרה מצד רווחה ועושר כבר בדור השני. מצבים אלה של מצוקה מצויים באופן טבעי בכל מקום בארץ"
הבדלי מעמדות הם לא משהו שניתן לתקן במפלגה או בחוקה ובתנועה, זו מציאות קיימת, ולא בגלל שיצרנו אותה ביודעים, היא נוצרה ממציאות של לדוגמא "דור שני" מציאות שאיננה רק כלכלית, אנו מכירים אותה היטב בניהם של החוזרים בתשובה שבלשון המעטה לא זוכים לכבוד המגיע להם במוסדות של החרדים לדבר ה'... והם בס"ד דור שגדל וגדול מאוד, והמצוקה שלהם זועקת עד לב השמים, חוסר הכלה והבנה, הלבנת פנים, ועדיפה של כל ניסיון קירבה, "חסר להם את הניואנס החרדי" – משפט עלוב.
אומרת התורה מציאות זו היא קיימת, ולכן מה עלינו לעשות?! "אולם אל תניח להם להתקיים "בארצך", שהרי זו היא הארץ "שלך", הארץ של תורת ה' ושל ההנהגה האלוהית המיוחדת הקשורה לקיום התורה. שם התורה עצמה תאזן את ההבדלים הטבעיים האלה;" אם הארץ שלך היא ארץ של תורת ה', אם המוסדות שלנו נועדו לקרב את התלמידים שבה לבורא עולם, הסרגל היחיד שתוכל לבדוק מי מתאים לך ומי לא זו דרך התורה, כי לתורה יש את הכוח לאזן את ההבדלים אפילו אם הם טבעיים, אפילו אם נראה לך שממש לא שייך שידבקו אלו באלו בגלל העדה והמוצא אן נוסח התפילה, לא אתה קובע יש לנו תורת אמת שיודעת לאזן את ההבדלים הללו ורק היא תכריע מי מתאים ומי לא.
כי בהשקפה כזו שהיא על פי התורה הקדושה בנקיות "שם כל אח עני ימצא בקרובו העשיר את אחיו; שם כל עני ואביון הוא "שלך", של הכלל. וכדרך שאין ציבור מת ואין ציבור עני כן גם היחיד של הציבור היהודי לא ייפגע דרך קבע על ידי עוני ומסכנות, אלא מצוקת היחיד תהיה רק לשעה ובחסות עזרת ה' היא תהפוך להווייה של אושר הראויה לכבוד אדם" התורה לא מעלה על דעתה לפסול ציבור שלם חלילה, כל עוד הם יהודים שומרי תורה, אין הווה אמינא לפסול ציבור, וכמו שלא ניתן לפסול ציבור, לא ניתן לפסול יחידים מסיבות אלו, ומי שחש תחושת "אח עני" ימצא מיד אוזן קשבת אצל מי שחי בתחושת "אח עשיר" זו אחריות ציבורים היוצרת איזון חברתי שהוא חובה לקיום חיי חברה.
ומה לעשות כאשר יש נער שבכל אופן לא מתאים לדרך הקונבנציונלית, הדרך שכלל הציבור הולך בה, האם נגזר דינו להיות מנודה מקרב ציבור שומרי תורה ומצוות בגלל רצונו השונה? "במשטר של תורת ישראל מובטחת עזרה ותמיכה לכל עני הזקוק לסעד, ומי שזקוק לצדקה איננו מתבזה על ידי קבלת צדקה" התורה מבטיחה עזרה לכל יהודי בכל מצב, שום יהודי לא צריך להתבזות אם הוא בוחר בדרך שונה כל עוד הוא מקיים שולחן ערוך!! "גדולה מזו, תורת ישראל מורה שמי שאיננו מסוגל לעבוד ולהשתכר למחייתו ומתוך רדיפת כבוד מדומה הוא מקצר את חייו ואת חיי בני ביתו ובלבד שלא יטול את הצדקה המגיעה לו, הרי זה עתיד ליתן את הדין: "כל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים" (ירושלמי סוף פאה)." התורה היא רבת דרכים, התורה מכירה בסוגי הבנים השונים, התורה מאפשרת דרכים רבות של קיום תורה ומצוות, של חינוך לא בדרך אחת אלא בבחירה ומתוך יעד אחד של כבוד ה'.
וכשיש נער או נערה שלא מרגישים חיבור לחינוך בדרך המוכרת והם רוצים חינוך שונה, כזה המשלב מקצוע אולי, או לימודים שונים "אולם יחד עם זה הרי תורת ישראל מייחסת ערך רב לשמירת עצמאותו של אדם, וראוי לאדם להצטמצם לצרכים ההכרחיים ביותר ולקבל כל עבודה, אפילו היא "בזויה" בעיני עולם חסר לב, ובלבד שלא יזדקק למתנת בשר ודם. עבודה המפרנסת את בעליה ביושר ובעצמאות היתה מכובדת בישראל מאז ומתמיד - יותר מאשר בכל חוג אחר. גיבורי הרוח הגדולים שלנו שאורם מאיר לנו עד היום ואשר כל דורות ישראל נושאים עיניהם אליהם בהערצה - ביניהם הלל, ר' יהושע, ר' חנינא, ר' אושעיא, רב ששת, רב הונא - חיו בתנאים מצומצמים ביותר והתפרנסו כחוטבי עצים, כנפחים, כסנדלרים, כסבלים, כשואבי מים, ובמעשיהם לימדו את הכלל: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (פסחים קיב ע"א);" כן יש גדולי ישראל ששילבו דרך של מקצוע עם לימוד תורה, וגדלו לגדולי עולם! היה להם קשה הם הצטמצמו ולא היו כמו כולם, אבל בחרו בדרך כזו שגרמה להם סיפוק לשמוח במעשה ידיהם.
אכן כל הציטוטים הנ"ל נאמרו בתורה ופירש אותה הרש"ר הירש על עוני בממון, אך הדברים נכונים על אחת כמה וכמה בדברים הנוגעים לנפש היהודי, לקיום העצמי, צריך לשים לב למשפט מצמרר בתוך הדברים: "תורת ישראל מורה שמי שאיננו מסוגל לעבוד ולהשתכר למחייתו ומתוך רדיפת כבוד מדומה הוא מקצר את חייו ואת חיי בני ביתו" כשבחור ממשיך להעביר את ימיו בדמיונות ובטלה, כשבחורה ממשיכה לשבת בבית רק מפחד שאם תעשה שינוי זה יפגע בכבוד של המשפחה, האנשים האלו מקצרים את חייהם, כי הדאגה והדיכאון מקצרים חיים, ומי יכול לקחת אחריות על חיו או חיי ילדיו ובגלל כבוד מדומה להשאיר אותם קבורים במוסדות שאינם מתאימים להם.
כמו שהפרשה שלנו פותחת יש לכל אדם את יכולת הבחירה ובלבד שיבחר בדרך שלו אבל לקיום תורת ה' , אל לנו לשלול מהם את כוח הבחירה הזו שהתורה מעניקה להם ולנו, כל אחד ואחת צריך לשמוח בדרכו, להיות מחובר אליה, להרגיש סיפוק, אוי לו למי שגודע חלומות של נערים ונערות הרוצים לפרוח ולשגשג ובגלל מחשבות פיגול שונות גודעים מהם את פריחת עתידם, לא נדע את איזה מגדולי ישראל נפסיד בכפיה זו את הלל, ר' יהושע, ר' חנינא, ר' אושעיא, רב ששת, רב הונא או את הרמב"ם, הרמב"ן, החפץ חיים, ועוד אחרים.
כחברה השומרת את מצוות ה' בארץ שנתן לנו ה' אנו עשירים במוסדות, אנו עשירים ביכולות חינוכיות, חובה עלינו לנהוג כעשירים לכל אח ואחות שנמצאים מכל סיבה שהיא בחיים שלהם במצב של עוני, אסור לנו לתת להם לבכות ולקצר את ימיהם, חובה עלינו כפרטיים וכחברה לדאוג לקיומם ולהצלחתם ושגשוגם, ורק כך נהיה חברה מתוקנת וראויה לשם בני תורה.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין