איבדנו בעוונותינו צדיק שהאמת הייתה נר לרגליו, ברח מהכבוד ולא חת מפני איש. כל רגע ורגע לא פסק פיו מלימוד התורה.
זכורני כשעוד הייתי נער צעיר, יצאתי מפתח ישיבת "יקירי ירושלים" ופתאום אני רואה את מרן זצ"ל ואישתו הרבנית יעל ז"ל יורדים מהאוטובוס ככה בפשטות בענווה בלי גינוני כבוד ובלי להגיד לאף אחד מרן עלה על אוטובוס ובא ללוות את הרבנית לבדיקה רפואית בקופת חולים הצמודה לישיבה.
הפסדנו בדורנו מנהיג אמיתי שידע להתייחס לכל אדם לפי גילו ומעמדו בשנינות שהייתה כל כך אופיינית לו, גם כשרצה להעיר על דברים שלא היו לרוחו היה עושה זאת בתקיפות עם חיוך ואמירה שנונה.
זכיתי להתברך אצלו עשרות פעמים וכל מה שגזר עליי כך היה. כשפרסמתי את הדברים פנו אליי אנשים וביקשו גם הם להיכנס לבית הרב. הרב דוד בן שמעון והרב יצחק זיאת היו קשובים ודואגים שכולם יכנסו ויקבלו עיצה וברכה וכשהרב היה גוזר משהו ידענו כולם שכך יהיה.
ביקרתי אמש בשבעה. ראיתי אנשים שהגיעו וסיפרו אחד אחד על ישועות על עיצות על חביבות ותקיפות בצוותא ואם מרן זצ"ל חשב לרגע שפגע אפילו בילד היה קם ומחבק אותו ומבקש את סליחתו כזה היה עניו.
מי יורה לנו דעה, מי ימלא את החלל הגדול שנפער. אחד בדורו היה זך וקדוש.
זכות הייתה לי להיות בחדרו כמה רגעים לפני שנשמתו עלתה בסערה השמיימה. לא מעכלים עדין שאיננו פה איתנו.
ומצפים לביאת הגואל ולתחיית המתים.