"אני לא טוב בזה" | למה הפסקנו ליצור ואיפה הדמיון הנועז?

האם יש הבדל בין אומנות ויצירה?

יצירה?! למה?

מחקרים רבים, שנעשו לאורך השנים, לרוחב כדור הארץ ובכל קשת הגילאים, הוכיחו כי עיסוק ביצירה משפר את איכות החיים, מרחיק מחלות גוף ונפש ועוד מגוון הבטחות משמעותיות.

לפעמים המסר הזה מחלחל רק בגיל הזהב, כאשר אנשים מבוגרים מסיימים לרדוף אחרי שלושת הכ' ומתפנים להתמקד ב'מותרות' כגון יצירה.

אבל למה עד אז זה לא קורה? הרי בגן כולנו ציירנו בהנאה. מה קרה מאז ועד היום?

אם ניגש לאנשים ממוצעים ברחוב ונשאל אותם, למשל (מטעמי נוחות נמשיך עם דוגמת הציור): "חשבתם לשבת עם עצמכם כמה דקות ביום ופשוט לצייר?", אני מאמין שהתשובות תתחלקנה בערך כך, לסוג של 'ארבעה בנים':

חלק יתרצו: "אין לנו זמן". (נונו, אפשר לאתגר את ההצהרה הזו..)

אחרים יאמרו: "זה נראה לך נורמלי לפנות לאנשים זרים ברחוב עם שאלות?". (לא צריך לצעוק!)

בודדים יענו: "אנחנו כבר עושים זאת". (תותחים.)

אבל לדעתי, מחלק משמעותי נשמע - בווריאציה כזו או אחרת - את המשפט הבא: "אני לא טוב בזה". הנה הגענו לנקודה.

המיתוס נשבר

אז כאמור, כשהיינו בגן, כולנו ציירנו, שרנו, מאוחר יותר אולי גם כתבנו, ובכלל - עסקנו רבות ביצירה.

היום, כמה מאתנו ממשיכים לעשות אחד או יותר מאלו? לא רבים. וגם אלו שכן עוסקים בכך, על פי רוב מכוונים יותר לרווח פיננסי (לא שהדבר פסול חלילה) ופחות לרווחה גופנית, מוחית ונפשית.

כדי להבין מה השתנה מאז ועד היום, ננסה להיזכר: כיצד התייחסו בסביבה שלנו כילדים ליצירה?

אם נמשיך עם דוגמת הציור, אני מאמין שכולנו זוכרים את הגננת שמדקלמת: "לצבוע בתוך הקווים", או "כל הכבוד יוחנן, איזה צייר! לא יצאת מהקווים".

בוודאי שיש חשיבות רבה לפיתוח מוטוריקה עדינה לילד. אבל מה שאנחנו כילדים מבינים מדברי הגננת הוא, ששווה לצבוע רק בתוך הקווים כי אז אנחנו יכולים להרשים את הסביבה כציירים אמנים.

ומאחר ואנו בוחנים ומבקרים את היצירה שלנו כל העת מול הסטנדרטים האלו, ומגיעים למסקנה שאמנים מרשימים כנראה שאנחנו לא, התוצאה העגומה היא: מפסיקים לחלוטין ליצור.

יצירה בלי אמנות

אבל משום מה שוכחים ללמד אותנו מילדות, שגם אם הציור שלנו אינו אמנות - הוא עדיין יצירה. אמנות ויצירה הן לא אותו הדבר.

גדלנו תוך הסתכלות מצומצמת מאד, שמתרשמת רק מהתוצר, מהתוצאה הסופית הקרה, וזונחת את כל השלבים והתהליכים שקודמים לכך: דמיון סוער וססגוני, מתן דרור לרגשות, הרפיה ושחרור מן הסטנדרטים הכובלים והמגבילים.

העיסוק הבריא ביותר לבני אדם, הוא כזה שנותן להם לבטא את עצמם ללא גבולות, ללא סטנדרטים, ללא עול. אפילו מבלי לבחון את התוצאה. וזוהי בעיניי יצירה.

אמנות? זה מונח ששייך לכמה מומחים בכל תחום, שהתמקצעו באותה נישה לאור הסטנדרטים המקובלים, או שהם מוכשרים מאד ובעלי גישה ייחודית. אצלם התוצאה היא שחשובה: אם יצאו מהקווים, הם יפסיקו להרשים אתכם. וכנראה יהיו בבעיה (אלא אם ז'אנר הציור שלהם הוא אבסטרקטי...)

הסיבה לכך שעיסוק ביצירה בריא לנו כל כך, היא דווקא מאחר ובזמן הזה אנחנו יכולים פשוט לשרבט כאוות נפשנו, גם אם זה לא מסתדר, גם אם זה מכוער, וגם אם זו לא אמנות ובעיקר אם אנחנו לא צריכים להרשים אף אחד.

הבנתם?

מה למדנו היום? שכדאי לנו להקדיש זמן ליצור. בלי להתייחס לשאלת "האם זו אמנות"; בלי לשעות לדעות של אחרים;

והנה הפצצה האמתית: גם בלי להעלות אחר כך לרשתות חברתיות (אין לי משהו מסוים נגד זה, אבל המחויבות להרשים את העוקבים תסיר מכם את השלווה וממילא האפקטיביות יורדת).

אם עוד לא יצא לכם להמציא סיפור אקראי לחלוטין, להלחין מנגינה מוזרה או לבנות דמויות קשות לזיהוי באמצעות חמר - לכו תיצרו משהו. ואל תראו לי מה יצא לכם.