יום חמישי כ"ה מנ"א ה'תש"ע, 19:00 בערב:
רכבת עמוסת נוסעים התנגשה במיניבוס סמוך לקיבוץ גת, השוכן צפונית לקריית-גת.
>> למגזין המלא - הקליקו כאן <<
נהג טנדר מלא נעצר על פסי הרכבת. בטרם הספיק הנהג להזיז את הטנדר, הגיעה הרכבת ונכנסה בו בעוצמה. על אף שהקטר הפעיל את בלמי החירום – הדבר לא עזר והטנדר נמעך.
ההרוגים הינם שבעת בני משפחת ברנשטיין, תושבי העיר ביתר עילית מחסידות קרלין-סטולין.
ואלה שמותם: אריה (43) ורבקה (41) ברנשטיין, שלושת ילדיהם הקטנים - יוחנן (16), חיה (14) ומרדכי-אהרון (9), בתם הגדולה מלכה (21), ובנה בן השנה וחצי של מלכה, שנקרא אף הוא מרדכי-אהרון. היא הייתה בשלבי הריון מתקדמים. השורדים הם נהג המיניבוס ובעלה של מלי ואביו של מרדכי-אהרון, דוד גוטשטיין.
האסון תפס את כולם, בכל רחבי העולם היהודי, המומים וכאובים ובפרט לאור העובדה כי משפחה שלימה נחמקה ברגע.
ביום שני האחרון (כ"ה מנ"א) התקיים יום היארצייט השתיים עשרה לתאונה המחרידה והמזעזעת. אנו חוזרים לרגעים ולמראות, לזכרם ולעילוי נשמתם.
דואג לזולת בכל ליבו
"ר' אריה היה אדם שכל כולו מסור לזולת", מספר הרב אפרים שבדרון מנהל מכון מקראות, "בלילות שבת כשכולם הולכים הביתה לקדש על היין ולאכול את סעודת השבת היה ר' אריה מקבץ את העניים, מחוסרי בית ונדכאים, מביא אותם לארגון "נועם שבת", מקדש להם על היין, ממלצר ודואג שלכולם יהיה מספיק אוכל ושכולם יהיו שבעים.
"לא פעם היה מסתובב ר' אריה עם שקים מלאים כל טוב, הלך לאנשים מצוקי נפש, אנשים שבדרך כלל מתרחקים מהם והוא קירב אותם דאג למחסורם.
"שכן בבניין של ר' אריה סיפר אחרי השבעה שמידי שבוע היה נתקל בשקית מלאת ממתקים לכבוד שבת, הוא אפילו לא תמה מי זה שמביא לו את השקית, זה היה ברור שמדובר בר' אריה, ואכן אחרי שר' אריה הלך, השקיות הפסיקו להגיע...
"בימי שישי בצהריים היה מסתובב ר' אריה בבתי רפואה ומחלק ממתקים לילדים חולים. מילה טובה שהיה זורק לעבר חולה אחד היה מספיק בשביל להרים את רוחו ולהרנין את נפשו הדוויה והסובלת.
"ר' אריה היה מתמסר עבור ילדים ומבוגרים המתקשים בקריאה ולמידה, הוא הוציא את נפשו עליהם, לא פעם היה יכול לבכות ביחד עם המתקשה ולהרגיע אותו שבעז"ה יתגבר על הקשיים".
"דווקא השבוע ביום היארצייט התקשרה אלי אמא אחת שבנה למד במכון שלנו שר' אריה היה מלמד שם", מגולל הרב שבדרון, "האמא אומרת שר' אריה היה תמיד אומר לבן שלה: כשאתה תגדל תהיה כמו הרב אלישיב. האמא מספרת בדמעות שהמילים האלה חדרו כל כך עמוק בנפשו, שהיום הוא באמת תלמיד חכם, יושב ועומל בתורה כשהמילים עדיין מהדהדות במוחו, אני מסוגל להיות כמו הרב אלישיב זצ"ל...
"ביום חמישי אחד, לכאורה יום רגיל, ר' אריה ז"ל יושב איתי שאבדלחט"א, כאשר מסביב יושבים תלמידים ולומדים, וסיפר לי על התוכנית לנסוע להתאוורר בקוממיות בשבת קודש. הוא מאוד רצה להיטיב למשפחתו אחרי שהוא כל כך עסוק כל השנה בחסדים שלו ובמצוות.
"דיברנו, לכאורה כמו שמדברים רגיל, אך היו אלה דברי פרידה, דברי פרידה מרגשים שלא אשכח אותם, הוא סיפר על המצב הקשה בארץ איך ששומעים צרות וגזירות, ר' אריה היה מתנדב במד"א ובזק"א ובכל מקרה של פיגוע ל"ע היה מן הראשונים שרץ לעזור, רץ לראות מה אפשר להקל, כי זה היה המהות שלו.
"וכאן ממשיך ר' אריה ומספר כמה כוחות צריך בשביל לעכל את הצרות, כמה דברים קשים הוא ראה, היה אז ממש שבוע אחרי מקרה קשה שמצאו גופת קשיש במצב מאוד קשה ואף אחד לא היה מסוגל להיכנס לתוך הבית. ר' אריה עם כל הכוחות נכנס פנימה, הוא שאב את כל החמלה שלו והתגבר על הקושי בלהיכנס לתוך בית במצב כזה. והוא לא שכח את זה, הוא זכר את הסיפור עד יומו האחרון.
"ר' אריה רצה וביקש שכל הילדים, הנערים והמבוגרים ידעו ללמוד ולקרוא כמו שצריך, וחלם על מכון שיתפשט בכל העולם וכל מי שירצה יוכל לבוא וללמוד קריאה".
"התמונה של המילים האחרונות איתו מלווים אותי כל הזמן", מספר הרב אפרים שבדרון, "הם נסעו לשבת נופש בקוממיות. הטנדר נתקע על הפסים, על פי עדות הנהג כולם נרדמו וברגע אחד הגיעה הרכבת ומעכה את כולם".
"הייתה זו גזרה קשה מן השמיים", מגולל הרב שבדרון בכאב, "הנהג והחתן יצאו מזה בחיים. זה היה משהו שמימי. הקב"ה לקח אליו את בני המשפחה והשאיר בחיים את הנהג והחתן. החתן דוצי גוטשטיין נפצע קשה וממש בניסים, למעלה מדרך הטבע, אחרי כמה שבועות הוא היה בריא לכל דבר ועניין. אין לזה הסבר הגיוני. מדובר במשהו שמיימי".
"אנחנו מנציחים אותו בעבודה שהוא עבד: הוא מסר נפשו לילדים ומבוגרים שהתקשו לקרוא ועד היום האחרון שממנו לא חזר הוא ישב ללמוד עם ילדים. אנו במכון 'מקראות' למתקשים בקריאה מנציחים את שמו וממשיכים את מורשתו", חותם הרב שבדרון.
גזר הדין המקל לנהג
סביב גזר הדין לנהג הטנדר היה שיח נרחב, לאור העובדה שקרובי המשפחה של ההרוגים, בגדלות נפש, ביקשו להקל על עונשו.
בי"ב אלול, בשנת 2016, נכתב כך בכתבה בכיכר השבת:
"אחת מתאונות הרכבת הקשות שאירעו בישראל, מסתיימת היום (חמישי) בגזר דין של בית המשפט לתעבורה באשדוד, שמשית עונש מקל בן 21 חודשי מאסר בפועל על יעקב ישורון, נהג המיניבוס שהסיע את שבעת בני משפחת ברנשטיין-גוטשטיין ועלה על פסי הרכבת. רישיונו של הנהג נשלל ל-18 שנה, בניכוי הזמן שחלף מאז התאונה, ונגזרו עליו גם חמישה חודשי מאסר על תנאי.
"השופטת רבקה שוורץ הדגישה את עמדת הקרבנות, כפי שעלה במכתב שהועבר על ידי הרב אורי זוהר. בני משפחת הקרבנות כתבו במכתב כי הם מקבלים את הגזירה שנחתה עליהם משמיים וכי אין בלבם כעס ורצון לנקמה. הם ציינו כי הסבל של הנאשם ומשפחתו הובא לידיעתם ולכן הם מבקשים שלא לפגוע בו".
היא גם ציינה, כי "רשלנות הנאשם אינה נמוכה כדעת בא כוחו. היו מוצבים תמרורים המעידים על קרבה למסילה והיה עליו להיות דרוך יותר. כל נהג חייב לדאוג למהירות סבירה באופן שתיתן לו שליטה על הרכב". השופטת מוסיפה כי "בית המשפט ער לקשיים שעלו מעדותו של הבוחן והכשלים בחקירה. עם זאת, מערכת ההתראה נתנה פרק זמן בן 17 שניות. למעשה, מהירות הנסיעה שבה הודה הנאשם אפשרה לו למנוע את פריצת המחסום. אין מדובר בשבריר שניה אלא הפרש המעיד על רשלנות של הנאשם שלא הבחין בפעמוני האזהרה".
"אין ספק" - נכתב בגזר הדין - "שלרכבת ישראל ולמע"צ יש רשלנות תורמת, ואולם אין בכך כדי להפחית מרשלנותו". השופטת ציינה שהיא לקחה בחשבון גם את העובדה שנהג המיניבוס נפצע אף הוא בתאונה.
כך, שש שנים אחרי הסיפור המזעזע קיבל בית המשפט החלטה וגזר על נהג הטנדר 21 חודשי מאסר.
"לא יוצא לי מהראש"
יוסי לנדאו, מתנדב בזק"א, מהראשונים להגיע לאירוע המזעזע מתאר בשיחה עם 'כיכר השבת' את הרגעים הקשים: "הייתי בכביש 4, בכניסה לאשדוד. איך שקיבלתי את הקריאה 'משכתי' לשם. הגעתי מהראשונים. עוד טיפלתי בהם כשהם היו בחיים. ניסינו לעשות החייאה, לצערי הרב לא הצלחנו...".
"זה היה אירוע מאוד קשה", קולו של לנדאו שבור כשהוא חוזר לרגעים ההם, "יום וחצי לפני זה קיבלתי טלפון ממישהו מביתר, בשעה 2 לפנות בוקר, על אירוע מוות בעריסה. חיפשתי מתנדב שיעזור למשפחה כדי לטפל באירוע הזה, מיד עלה לי בראש את אריה שהיה מתנדב שלנו. אריה לא חשב פעמיים, אפילו שהערתי אותו משינה, ומיד קם לטפל באירוע הזה. לקראת הבוקר הוא הודיע לי 'יוסי הכל בסדר, השגנו וויתור מהמשטרה לנתיחה וקוברים את הפעוט'".
"למחרת", ממשיך לנדאו לגולל, "אני מגיע לאירוע הקשה הזה ואיך שראיתי אותו – אומנם לא הכרתי אותו אישית אבל לפי המסמכים ראיתי שזה הוא - נהיה לי שחור בעיניים. התעלפתי במקום. היה לי קשה מאוד להמשיך עם העבודה הקשה, עד שהגיעו כמה מתנדבים וסייעו לי.
"אני זוכר שצרחתי בקשר שיבואו מקסימום מתנדבים שיכולים להגיע. פשוט הייתי בהיסטריה. בדרך כלל אני לא ככה, אבל בגלל שהייתי עם אריה בקשר יום לפני זה והוא עזר לי וראיתי מי הבן אדם הזה – הייתי בהלם ובהיסטריה".
לנדאו ממשיך: "עשינו עבודה יסודית בזירת התאונה. כל העבודה הקשה. הבנו שיש משפחה בטנדר אבל לא ידענו את גודל האסון עד שהבנו שמדובר בכל המשפחה.
"ווידאנו שהכל יגיע לקבר ישראל ונשארנו שם גם אחרי שסיימנו לעבוד. לא יכולנו להתנתק. נשארנו שם כדי להתאחד עם המשפחה היקרה במשך שעות רבות. ככה עד לפנות בוקר.
"אם אינני טועה היו שם למעלה משלושים מתנדבים, כולנו נשארנו ולמדנו לעילוי נשמתם. כאילו מדובר במשפחה שלנו ובאמת מדובר באחד מהמשפחה שלנו".
"עד היום, שמגיע היום הזה, קשה לי להמשיך בחיים", מספר לנדאו בכאב, "ראיתי אסונות, ראיתי הרבה מאוד מקרים קשים. חלק שהייתי קרוב אליהם בעצמי. אבל מהסיפור הזה נשאר לי מועקה בלב: איך שמשפחה שלימה שלא נשאר מהם דבר".
איך בכל זאת אפשר להתרומם קצת?
"קיבלנו הרבה ניחומים מהמשפחה מסביב. אני מכיר חלק מהגיסים שלהם ושוחחנו רבות. הגדלות שלהם היא שהם נחמו אותנו, במקום שאנחנו ננחם אותם".
"הזיכרונות האלה לא יוצאים לך מהראש", מעיד לנדאו על עצמו, "אבל איך שחינכו אותנו, כך אנו עושים: שמים את הרגש בצד וממשיכים לעשות את העבודה ולכבד את מי שנשאר. לצערנו הרב לא סיימנו את המלאכה, בכל יום יש אסונות".
לנדאו מבקש לסיים במילים הבאות: "אני זוכר לטובה את המעשים הטובים שלהם והדרך שהכרנו אצלם, שאף פעם מילה "לא" – לא הייתה בלקסיקון שלהם. מעולם לא שמעתי מאריה "לא", לכל אירוע הוא היה מגיע.
"אינני שוכח את האירוע הקשה הזה לרגע. אתמול בלילה (שני. א.ט.) הדלקתי שבע נרות לעילוי נשמתם. שלא נשמע עוד שוד ושבר".
לתושבי ביתר עילית נותרה מצבת זיכרון למשפחה שנמחקה. בכיכר השלישית מהכניסה לעיר, הוקמה כיכר לזכר בני המשפחה שהיו מתושבי העיר הצעירה.