הנכד של שלמה המלך שהרס את ביהמ"ק

״ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר״.
משה מתחנן לקב״ה שיכניס אותו לארץ ישראל.
רש״י הקדוש מסביר שלשון ״חינון״ היא מתנת חינם.
מרוב ענוונותו, לא ביקש משה להכנס לישראל בגלל זכויותיו, אלא ביקש זאת כמתנת חינם שאינה קשורה לזכויות, כך היא דרכם של צדיקים.

מהיכן ידע משה מידה זו?
הקב״ה עצמו גילה למשה לאחר חטא העגל, שפעמים הוא מחליט לרחם אף על מי שאינו ראוי, ונותן לו זאת במתנת חינם, כמו שנאמר ״וחנותי את אשר אחון״, כאשר אחליט לחון מישהו לפנים משורת הדין, אעשה זאת במתנת חינם.

זה בדיוק מה שמבקש כעת משה מהקב״ה, להכנס לארץ ישראל במתנת חינם.

אך אברבנאל והמלבי״ם מסבירים אחרת מרש״י.

משה פונה לקב״ה וטוען, הרי אתה אמרת לי ״לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ״ (במדבר כ׳ יב).
לא נאמר ״לא תבואו אל הארץ״ שאז היה במשמע שאסור לנו לבוא, אלא ״לא תביאו״ נאמר, שמשמעותו שאסור לנו להנהיג את עם ישראל בארץ ישראל, ועכשיו, אחרי שכבר מיניתי את יהושע למנהיג, אולי אוכל להכנס כאחד מן העם ולא כמנהיג.

אבל הקב״ה מסרב למשה, ודורש ממנו לחדול מלהתפלל על נושא זה.

2:

״ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא..״.

על איזה עת מדובר? המפרשים מסבירים שהיה זה בט״ו באב כשהתחיל משה להתחנן לקב״ה שיתן לו להכנס לארץ ישראל.
משה התפלל לקב״ה חמש מאות וחמש עשרה תפילות!

מה הביא את משה להתחיל להתפלל דווקא בט״ו באב, ומדוע דווקא חמש מאות וחמש עשרה תפילות?

כשהגיע ט׳ באב בתקופת המדבר, היו חופרים בני ישראל קברים לעצמם ונכנסים לשם.

כשהגיע הבוקר הכריז משה ״הבדלו חיים מהמתים״ ומי שזכה להתעורר יצא מהקבר.

כל שנה היו מתים בט׳ באב חמישה עשר אלף מבני ישראל.

הנותרים היו נוהגים כך גם בשנה שלאחר מכן, כך כל שנה עד שנכנסו לארץ, כהבטחתו של הקב״ה שכל דור המדבר ימותו ולא יזכו להכנס לארץ ישראל.

בשנה האחרונה לפני כניסתם לארץ ישראל נשארו חמישה עשר אלף איש מאותם אלה שנגזר עליהם למות.

כבכל שנה כשהגיע ט׳ באב, כרו לעצמם קבר ונכנסו לתוכו.

למחרת כשהופתעו לראות שהם עדיין בחיים, חשבו שטעו בתאריך ועדיין לא הגיע ט׳ באב.
מה עשו, נכנסו גם בלילה הבא כל אחד לקברו.

למחרת שוב הופתעו לראות שהם בחיים, באותו לילה שוב נכנסו כל אחד לקברו.

כשהגיע ט״ו באב וראו את הירח במלואו הבינו שט׳ באב כבר עבר וכנראה מחל להם הקב״ה על חטא המרגלים לפנים משורת הדין.

זאת אחת מסיבות שחוגגים את ט״ו באב כיום שמח וחשוב במיוחד.

כשראה משה שהחמישה עשר אלף אחרונים לא מתו, וכנראה שעוונם נמחל בזכות תפילותיהם הרבות, ניסה גם הוא להרבות בתפילות, אולי בזכותם גם הוא יזכה להכנס לארץ ישראל.

אם כן, תפילתו הראשונה בעניין זה היתה בט״ו באב.

3:

חז״ל עושים חשבון שמט״ו באב ועד ז׳ באדר יום פטירתו, התפלל משה בדיוק חמש מאות וחמש עשרה תפילות, כך הוא החשבון:

אם ניקח את מספר החודשים מט״ו באב ועד ז׳ אדר, שבעה חודשים, שארבעה מהם מלאים וארבעה חסרים
יוצא מאתיים ימים, כפול שלוש תפילות יוצא שש מאות תפילות.
נחסיר מזה עשרים ושמונה שבתות שבהם אסור להתפלל לצורך היחיד אלא רק לצורכם של רבים.
אם כן משה לא יכל להתפלל על עצמו בתפילות של שבת, יוצא שצריך להחסיר שמונים וארבע תפילות מתוך השש מאות.
אחרי שנחסיר עוד תפילה אחת של ערבית של ט״ו באב, ככתוב שהדיבור לא היה מתייחד עם משה בלילה אלא ביום, נשארנו בדיוק בחמש מאות וחמש עשרה תפילות.

אמר לו הקב״ה שיפסיק מייד להתפלל, שעליו לקבל את הגזירה באהבה, לעלות אל ההר, משם יראה את כל ארץ ישראל ושם ימות מיתת נשיקה, מיתה השמורה לצדיקים.

4:

נמצאים אנו ב״שבת נחמו״, הראשונה מתוך ״שבעה דנחמתא״, שבע שבתות בהם מנחם הקב״ה את כנסת ישראל על חורבן בית המקדש והגלות הקשה.

סיפור מיוחד שמופיע במדרש:

כשהיה ירמיהו הנביא נער, היה מטייל יחד עם נבוכדנאצר שהיה באותם הימים ״עני ונבזה״.

אמר נבוכדנאצר לירמיהו, מי יתן והייתי מלך על כל העולם כולו.

כשאהיה מלך על כל העולם, אבוא על ירושלים, אשרוף אותה ואהרוג את כל יושביה.

לאחר מכן אשרוף גם את בית המקדש, ומי שישאר חי אוליך אותו בשבי.

ראה ירמיהו הנביא ברוח קודשו שהשעה של נבוכדנאצר משחקת לו, כידוע, ירמיהו היה מקודש להיות נביא כבר מבטן אמו ככתוב ״מרחם אמך הקדשתיך״.

כשהבין ירמיהו שהחלום של נבוכדנאצר אכן עומד להתגשם, ביקש ממנו שיתן לו את ירושלים, אך נבוכדנאצר סירב.

ביקש ירמיהו מנבוכדנאצר שיתן לו לפחות את בית המקדש, אך הוא סרב.
אמר לו, תן לי לפחות תינוקות של בית רבן, אך גם לבקשה זו סרב נבוכדנאצר.

אמר ירמיהו לנבוכדנאצר, הרי בכל זאת חברים אנחנו וראוי הדבר שאקבל משהו, מה תיתן לי?

ענה לו, ביום שאשרוף את בית המקדש, מה שתצליח להציל משעת הצהריים והלאה, הרי הוא שלך.

כתוב במדרש שבאותו יום שנשרף בית המקדש היה ירמיהו ב״ענתות״, הקב״ה שלח אותו לקנות את השדה של חנמאל דודו.

כשחזר לירושלים היא כבר נשרפה ולא הצליח להציל ממנה כלום, על זה קונן ירמיהו ״אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צלילי ערב״.

5:

שואל בעל הספר ״המור שבתורה״, איך יכול להיות שנבוכדנאצר, עליו נאמר שהיה נער ״עני ונבזה״, חולם על כאלו דברים מרוממים.
מהיכן באה לו המחשבה למלוך על כל העולם, לשרוף את ירושלים, להרוג את תושביה ולשרוף את בית המקדש?
הזהו חלום הגיוני לנער?? מה פתאום שבחור צעיר יחלום כל כך בגדול?

עונה ר׳ חיים ויטאל, כתוב במלאכי א׳ (פרק י׳ פסוק י״ג)
״והמלך שלמה נתן למלכת שבא את כל חפצה״
שואל המדרש מה הפירוש ״כל חפצה״?
ומסביר ש״מלכת שבא״ ביקשה משלמה המלך שיתחתן איתה.

שלמה המלך סירב בטענה שהיא גויה, מה עשתה מלכת שבא? התגיירה בשבילו.
לבסוף שלמה התחתן איתה, מחתונה זו נולדה בת, ולבת זו נולד נבוכדנאצר.

אם כן יוצא שנבוכדנאצר הוא נכד של שלמה ומלכת שבא.
(לאחר שנולדה הבת חזרה מלכת שבא להיות גויה וחזרה גם למקומה)

על זה אומר השל״ה הקדוש במסכת תענית, כמו שכתוב אצל דוד ״הנני מקים לך רעה מתוך ביתך״ ומי זה היה? אבשלום שבגד בדוד אביו, כך קרה גם אצל שלמה המלך שקמה לו רעה מתוך ביתו, ומיהו? נבוכדנצר.

אומר ה״בן יהוידע״ שעל זה נאמר ״מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו״, שלמה המלך בנה את בית המקדש, ונכדו שרף את בית המקדש.

לפי זה מתרץ הספר ״המאור שבתורה״ שעכשיו מובן החלום של נבוכדנאצר, הנער שנאמר עליו ״עני ונבזה״.

לנבוכדנאצר יש גנים של מלכות, הוא נכדם של שלמה המלך ומלכת שבא.
נער כזה שדם מלכותי זורם בעורקיו, אכן הגיוני שיחלום להיות מלך של כל העולם.

עכשיו נשאר להסביר עוד נקודה מעניינת, מה פתאום מסתובב ירמיהו הנביא עם נבוכדנצאר, מה הקשר בינהם?

החיד״א אומר דבר נפלא, שנשמתו של שלמה המלך התגלגלה בירמיהו הנביא, יוצא שירמיהו ונבוכדמאצר הם בעצם שלמה המלך ונכדו, זאת הסיבה שקישרה בינהם וגרמה להם להתחברות טבעית.

6:

אמש, בעודי משמח באחד הקמפים של אחת הישיבות, החלו לזרום ידיעות על תאונת דרכים קשה מאד בירושלים.
את הבשורה הקשה קיבלתי כשהייתי בדרך חזור הביתה.

ההרוגה היא בת דודתה של אשתי, היא ושתי בנותיה נהרגו בתאונת הדרכים המחרידה.

אין לי אפילו איך להתחיל ולתאר לכם כמה מיוחדת היא היתה, כיאה לבת משפחת ארנפרויינד, משפחה של מלאכים גומלי חסדים.

שושנה ובנותיה חיה שרה וחנה, המליצו טוב על כל עם ישראל, ברוך דיין האמת ❤️

בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי