"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"
פסוק זה - המופיע בפרשתנו - מהדהד בראשו של כל יהודי, מידי פעם מזדמן לנו לראות חבר שנחשף למאורע מפחיד והוא מיד מזדעק "שמע ישראל".
איכר פשוט הגיע פעם אל רבינו הזקן בעל התניא, ושאלה קשה בפיו: למה האותיות ע ד בפסוק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" הם אותיות. גדולות?
הסביר לו בעל התניא: אותיות אלו יוצרות את המילה עד, הוי אומר: אנחנו, בני ישראל, מעידים על אחדותו יתברך.
ההסבר לא הניחה את דעתו של האיכר.
ניסה בעל התניא והציע לו הסבר נוסף: האותיות ע ד יוצרות את המילה דע. עליך היהודי מוטל לדעת שה' אחד. וכפס"ד הרמב"ם בתחילת 'ידו החזקה' "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון".
אף הסבר זה לא הניח את דעתו האיכרית של האיכר.
הציע לו בעל התניא הסבר שלישי: ד היא בצורת פטיש, ודלי"ת רבתי היא בצורת פטיש גדול - גרזן. איתו מכים על הראש שוב ושוב הוי' אחד" עד שיחדרו הדברים בתוך הראש פנימה.
הסבר זה הניח את דעתו של האיכר שכנראה הבין בגרזן לחטוב עצים.
וכך הולם בנו הפסוק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" שוב ושוב.
אחד הנדבכים המרכזיים של תורת החסידות "אחדות הוי'". להסביר איך וכיצד כל העולם כלול בתוך האלוקות, ולא רק שאין עוד אלוקים מלבדו ית', אלא אין שום דבר ממש מלבד הבורא יתברך שמו.
בהמשך הפרשה "ושננתם לבניך", מצות לימוד התורה לילד.
כל בר דעת מבין שעיקר הלימוד אצל ילד הוא לא התוכן השכלי אלא בעיקר הרגש החוויתי. אפשר לדחוף לילד הרבה תוכן שכלי, אך אם החויה לא תהיה נעימה הכישלון החינוכי מובטח.
לכן לא כ"כ חשוב כמה תוכן שכלי יחדירו לילד, בעיקר חשוב כמה הדברים יפעפעו בקרבו. לכן "ושננתם לבניך" הולך מיד אחרי "שמע ישראל" שוב ושוב מאותו דבר. זה הפסוק שקיבץ עשרות מאות ואלפי ילדים אחרי השואה כהסיפור הידוע. עם פסוק זה צעדו ריבי רבבות מעמינו בני ישראל אל גיא ההריגה על קידוש שמו יתברך.
נקודה נוספת מחדד כאן הרבי מליובאוויטש:
הרמב"ם הגדול, ובעקבותיו רבינו בעל התניא והשולחן ערוך, פתחו את הלכות תלמוד תורה במצוות "ושננתם לבניך" - "מצוה על האב ללמד את בנו".
למה?
תמצית השאלה היא: החיוב ללמוד תורה בקטנות, היא לא על הילד, אלא על האבא - "מצוה על האב ללמד את בנו". אך עוד לפני החיוב הזה מחוייב האבא ללמוד בעצמו תורה כמאמר "והגית בו". אז למה מתחילים עם החיוב כלפי הילד ולא עם החיוב כלפי עצמו?
מכאן מסיק הרבי הסבר נפלא:
לכל אדם (מבוגר) בישראל צריך וחייב להיות ילד קטן בתוכו, וחובת לימוד התורה צריכה להתחיל מה"קטנות".
ילד קטן הוא סמל לענוה זוך ותמימות. הילד הוא דף ריק, הוא אוחז באמת ובתמים במאמרו של בן זומא "איזהו חכם הלומד מכל אדם", הילד מלא ביטול.
כשאנו ניגשים אל לימוד התורה, זקוקים אנו לבסיס של ענוה וביטול לנוכח נותן התורה. זוהי המשמעות של "ברכו בתורה תחילה" עלינו לזכור את "נותן התורה" בו אנו דבקים ע"י לימוד התורה.
כך אומר התנא בפרקי אבות (ד.כ) "הלומד תורה ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש" ממשיך התנא ואומר: "הלומד תורה זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק".
שואל הרבי:
מילא התנא רצה לעודד את הילד, אך למה להחליש את המוטיבציה של הזקן שבא ללמוד תורה?
אלא מסביר הרבי:
ילד או זקן זה לא מה שרשום בתעודת זהות, ילד/זקן זה מצב נפשי. ילד זה האיש שבא עם ענוה ותמימות וזקן זה הגבר שבא עם הכרס שלו… (דעות קדומות, מעמד וכו')
וזאת רצה התנא ללמדנו: על היהודי לגשת עם ענוה של ילד ללמוד תורה, זאת יכול לעשות גם זקן מופלג בגילו אם רק ימחוק את דעותיו הקדומות. סברא שכלית תבורך רק לאחר שהיא תעמוד בסטנדרטים גבוהים במיוחד של כללי התורה, ורק לאחר שיעשה האדם שימוש ראוי של תלמידי חכמים.
ועוד נקודה לסיום:
הדרשנים אומרים שחודש א"ב ראשי תיבות א'לול ב'א.
חודש אלו"ל הוא הַחודש של הראשי תיבות, מאות רבות של ראשי תיבות דחפו לחודש זה. והנה אחד מהם (של המגלה עמוקות): א'וי ל'רשע ו'אוי ל'שכנו.
מה עכשיו? וכי זה ניסיון הפחדה?
לא ולא.
הסבר יפהפה אומר הרבי לר"ת אלו.
ישנו חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, ולו יש שכן חודש אב.
"אוי" זוהי אנחת תשובה של יהודי המתחרט על חטאיו. כבר בעצם האנחה, שובר היהודי את הרוע והרשע. כשמגיע חודש אלול מתעורר היהודי וזועק "אוי", ועל זאת מחדש המגלה עמוקות "אוי לשכנו" כבר בחודש אב (השכן של אלול) היהודי מתעורר לחזור בתשובה.
המשך קיץ בריא.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com