פרק א': ממאמרו של החוקר והעיתונאי ראובן קשאני[1], נשיא העדה האפגנית, יליד תרפ"ו (1926), שכתב וחיבר 70 ספרים על קהילות ישראל, שפורסם ב'מערכה - ביטאון הציבור הספרדי', אנו למדים על מנהגים עלומים שנהגו אבותינו בתשעה באב.
מסתבר שבכורדיסטאן, בדמשק, בחלב ובירושלים העתיקה, היו הילדים נוהגים לעשות מעשים היתוליים בליל תשעה באב בבית הכנסת, שמקורם אינו ברור.
בזמן קריאת מגילת איכה, היו נערים שתפרו בחשאי את בגדי המתפללים זה לזה (כאשר בית הכנסת שרוי באפלה), או שחברו את שולי המעילים של המתפללים למחצלות הפרושות על הקרקע.
בסיום אמירת הקינות, כאשר קמו המתפללים ממקומותיהם, היו מרימים אתם את המחצלות והכסתות, והיו שמצאו עצמם קשורים זה עם זה. במקום הייתה קמה מהומה גדולה וגדולים היו גוערים בקטנים על מעשה השובבות בליל החורבן.
למעשה זה של קשירת הבגדים של המתפללים, נמצא מקור נוסף זולת ראובן קשאני אותו צטטנו למעלה. הסופר יעקב יהושע אביו של הסופר א ב יהושע בשם ותיקי שכונת 'ימין משה' בירושלים, כתב שבשעת כיבוי האורות בבית הכנסת בליל תשעה באב, היו הצעירים מוציאים מחטים גדולים בשם "אמסאליס", ותפרו בהם את גלימותיהם של הרבנים אלו באלו.
עוד סיפר הסופר יהושע, שהשוחטים ובעלי האיטליז בירושלים, נהגו לרדת ליפו בתשעת הימים לרחוץ במי הים (וכנראה לצורך בריאות חו"ר ירושלים התירו להם).
נשוב למאמרו של ראובן קשאני, שכתב שהיו מקומות בהם היו מתגוררים יהודי אשכנז, שהילדים היו אוספים מבעוד יום קוצים וברקנים, ובליל תשעה באב הביאום לבית הכנסת, ובשעת הקינות היו משליכים אותם על ציבור המתפללים.
היו שטענו שהמקור למנהג זה מופיע במגילת איכה, בפסוק "הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי". אחרים טענו ש"שונאי ציון" היו נוהגים לצחוק ולפגוע ב"אבלי ציון". עוד נטען שמקור מנהג זה מגיע למעשה מהשבתאים שהפכו את תשעה באב ליום חג ושמחה, וזריקת הקוצים באה לזלזל במתאבלים על חורבן המקדש וגלות השכינה.
• • •
עוד מספר ראובן קשאני שהיו מקומות בהם נהגו הילדים לרדוף אחרי שממיות שלפי המסורת עזרו לאויבים העם היהודי לשרוף את בית המקדש על ידי שהביאו גחלים אל קודש הקודשים. לעומת היחס השלילי לשממות, היו שנתנו זרעונים ופירורי לחם לסנוניות ולדרורים שלפי המסורת הביאו מים במקוריהם כדי לכבות את האש במקדש הבוער.
בהקשר זה כפי שטען ראובן קשאני, מענין מאוד שכ"ק האדמו"ר ממונקאטש המנחת אלעזר זי"ע הרג כל עכביש שראה תוך כדי שהוא ממלמל את הפסוק "עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי" (תהילים ס י).
הדברים הובאו בספר "דרכי חיים ושלום", ונטען שם שהאדמו"ר נהג כך כיון שכתוב במדרש (ילקוט שמעוני רמז תתקסד): "שממית בידיים תתפוס זו אדום שאין בכל השרצים שנואה כשממית.. שהחריבה מקדשו של מלך מלכי המלכים".
היו שלמדו מאמרת חז"ל זו, שהעכבישים פרשו רשתות להגביר את האש בחורבן הבית.
בספר 'דעת שלום' על פרק שירה מאת רבי שלום מאסקאוויטש אב"ד שאץ 'מאמר השממית', ציטט את מאמר נשים צדקניות והילדים שהשממית הביאה אש לביהמ"ק לסייע לשריפה, והביא זאת בשמו של שו"ת הרשב"א (ח"ג סימן רל"ו) שראוי לסמוך על מנהג נשים.
• • •
ראובן קשאני ממשיך עם מאמרו המרתק (שהבאנו לו מקבילות ממקורות נוספים), ומספר שיהודי אפגניסטן שהאמינו בכל השנה בשדים ומזיקים, נזהרו ביותר בליל תשעה באב, יותר מכל השנה. כיון שע"פ טענתם בתשעה באב, ובכל תשעת הימים השדים והמזיקים היו חופשיים לפגוע בכל אדם מישראל, ולכן האפגנים הסתגרו בבתיהם.
האפגנים חששו משדים ולכך הסתגרו בבתיהם, לעומת האשכנזים שהיה לכם דרכים להילחם בהם. קשאני מספר שבכמה מערי אשכנז היו זורקים שום על מצבות בבתי הקברות, כדי להבריח שדים ומזיקים המצויים בינות לקברים.
נראה שלפי אמונתם של יהודי אשכנז, השדים חוששים מהשומים, ולכך תימא גדולה על יהודי אפגניסטן שלא חשבו על "פיתרון" מבריק זה, של להילחם בשדים וברוחות על ידי שומים.
בכורדיסטאן נהגו הנשים לשבור כד חרס בכניסה לבית, כאשר ראש המשפחה חזר מבית הכנסת הנשים אמרו תוך כדי שבירת החרס "כל יפלו אויבך לפניך".
מנהג מעניין היה בכמה ארצות אשכנז, על ילדים שנהגו לצאת אל מחוץ לעיר חמושים חרבות עץ ולהילחם עם הכובשים הזרים, שמגיעים לכבוש את ירושלים. לאחר ה"מלחמה" היו הילדים נועצים את החרבות בבית הקברות.
נסיים עם מנהג מתוניסיה שבמסגרתו היו השוחטים מתאספים בתחילת תשעת הימים בית הקברות שם היו קוברים את סכין שחיטה, וזה היה אירוע שסימל שבתשעת הימים לא אוכלים בשר ועוף. בצהרי תשעה באב היו מגיעים לקבר ומוצאים את הסכין כי האבלות יורדת דרגה.
ישר כח לידידי ד"ר דותן גורן ששלח לי את מאמרו של ראובן קשאני.
[1] במערכה (ביטאון הציבור הספרדי) עמוד 13 - 6 לאוגוסט 1965
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com