ידוע ומוכר הפירוש על שמו של החודש 'מנחם אב' - שאבינו שבשמים מנחם אותנו, הבנים, על ההֶעדר, על החורבן, בתקווה שיקצר את ימי גלותנו ויקרב לנו את בניין הבית. בבחינת: 'נחמו נחמו עמי'. אבל בשם הזה יש קושי מסוים: הרי החודש לא נקרא 'אב מנחם', אלא 'מנחם אב', כלומר - אנחנו אלה שאמורים 'לנחם', כביכול, את אבינו שבשמים. אילו היה נקרא 'אב מנחם', המשמעות הייתה שהאב מנחם את בניו; משנקרא החודש 'מנחם אב' - משמע שעל הבנים לנחם את אביהם.
והתמיהה עולה מאליה: אנחנו, יצורים קרוצי חומר, אנשים מגושמים, בשר ודם שמתמודדים עם ניסיונות ואתגרים ויצר שסוכן בנו עם הקורונה ובלעדיה - אנחנו אלה שיכולים לנחם את אבינו שבשמים? זה לא יומרני קצת? מי אנחנו שננחם את אבינו הרחמן? באיזה כוח נבוא לנחמו? וכי יש בנו היכולת לנחם את בעל הנחמות?
הרבי מליובאוויטש זי"ע מציג בעניין הזה רעיון נפלא. כידוע, ישנם שני פירושים רווחים לדברי חז"ל 'יפה כוח הבן מכוח האב'. האחד: כוחו של הבן יפה - יותר מכוח האב. זהו הפירוש הקלאסי. פירוש שני: יפה כוח הבן - מכוח האב. כלומר, מצד מה יפה כוחו של הבן? ובכן, הכל מכוחו של האב. כשמגיע חודש אב אנו שואלים - מי יכול לעצור את הגלות? האבא למעלה או הבנים למטה? התשובה היא, שהאבא נתן לבניו את הכוח לנחם אותו.
אז אמנם, נגזר עלינו לחיות בגלות, בין מֵצָרי הזמן והמקום, אבל מי יכול לקצר עבורנו את ימי ההסתר של הגלות? אנחנו, הברואים שנמצאים בעולם הזה, שבגללנו באה הגלות ובזכותנו היא תסתיים. הרי בתפילה אנו אומרים: 'ומפני חטאינו גלינו מארצנו'. כלומר, החטאים שלנו, הם אלה שגרמו לגלות, והם אלה שמנציחים ומעמיקים אותה. ולמי יש כוח להפסיק את כל הצער והסתר הפנים? אנחנו, בכך שנשוב מחטאינו.
ברגע שתסור הסיבה - 'חטאינו' - תוסר התוצאה של 'גלינו מארצנו'. כל אדם שמתקרב אל הבורא, מקצר את אפוא הגלות ומקרב את גאולת העולמים. כשיהודי מצליח להימנע מהנהגה פסולה, להאיר את הסביבה שלו, הוא יוצר את המציאות שתכשיר את הקרקע לגאולה.
ובכן, לא בכדִי קוראים לחודש 'מנחם אב' ולא 'אב מנחם'; זאת משום שבראש ובראשונה - אנחנו אלה שיכולים לנחם את אבינו שבשמים ולקצר את קץ הגלות. בידינו הדבר. נכון שזה מגיע 'מכוח האב'. אבל הכוח הזה ניתן בידינו. בסוף, כל הגלות הזאת תיפסק בכך שכל יהודי, כל אחד במגרש הפרטי, שלו יגביר את הרוח על החומר, ינצח את היצר בניסיונות שעומדים לפתחו, יוסיף בתורה, ירבה במצוות. ואז תגיע הנחמה; גם במובנה הפשוט והקלאסי של נחמה על הצער ארוך השנים, וגם במובן של 'כי ניחם על הרעה', וחזרה לימי האור וגילוי הפנים.
בחלק הפנימי של התורה - כל עניין של דין מוגדר כ'חסד נסתר'. כנאמר בספר דברים אותו אנו מתחילים השבוע: 'כאשר יְיַסֵר איש את בנו השם אלוקיך מְיַסְרֶךָּ'. כאשר נכנסים לבית הכנסת ורואים אדם מחלק סוכריות לילדים קטנים - אין הדבר מחייב שאבי הילדים מחלק להם סוכריות. זה יכול להיות סתם אורח. אבל אם ראית אדם שסוטר בחוזקה על לחיו של ילד בבית הכנסת - בידוע לך שהסוטר הוא אביו של הילד; רק האב יכול לעשות זאת. מדוע? משום שאב אינו מוכן לוותר על בנו. וכאשר הילד סוטה מהדרך - האב מאותת לו בכל דרך שישוב. אם אינו מבין, הוא נאלץ לסטור על לחיו.
אבל בעומק הסטירה נמצא החסד המכוסה. החסד מסתתר תחת מעטה של צער, שכבה של כאב. אך בעומק הדברים - אין מדובר אלא בגילוי של אהבת אב אשר אינו מוכן לוותר על בנו, מחמל עינו. הוא מוכן לסבול איתו יחד, לעבור זמן של כעס בצד של האב וכאב פיזי בצד של הילד - הרי גם לאב כואב עד דכדוך נפש כשהוא נאלץ להכאיב לילדו - ובלבד שהצעד המאולץ יוביל את הילד לדרך טובים.
וכך עוד הגלות נמשכת - אות היא לכך שכנראה לא מימשנו די הצורך את הייעוד היהודי שלנו בעולם. יכול להיות ששקענו יותר מדי בסממנים החיצוניים. התמסרנו לסמלי הרושם, והענקנו פחות מקום לתודעה הפנימית שלנו ולמרכיבים האמיתיים שבתוכנו. אז הנה, עכשיו יש לנו הזדמנות להוכיח שאנו מודעים למצבנו, מצטערים צער אמת על שהוגלינו משולחן אבינו, ומחכים לרגע שנחזור בשמחה להיות סמוכים על שולחנו.
יהי רצון שימים אלה יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, ושהחסדים יהפכו לגלויים לעין כל.