משה פותח את דרשתו, ספר דברים, בהסתכלות אחורה על המסע שעברו בני ישראל מאז צאתם ממצרים. בפסוק הראשון בפרשה מוזכרים מספר מקומות חשובים במסע: ״בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַֽחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב:״ רש״י מסביר שהמקומות האלה מזכירים ברמז אירועים שבהם העם נכשל באמונתו בפני לחצים שונים. במדבר, כאשר אבדו אמונתם בשל המחסור במים. תפל ולבן - רמז למיאוס במן, שתפלו עליו שהוא לבן, והחשש מרעב. מול סוף, כאשר נרדפו על ידי צבא מצריים, ובין פארן, כאשר פחדו לצאת ולהילחם בעם היושב בכנען. בערבה ובדי זהב - כשעבדו את עגל הזהב והתפתו לעבודה זרה.
אין זה פלא שאמונתו של העם התקשתה לעמוד בפני מבחנים אלה. אחרי הכל, בדיוק הגורמים האלה - מחסור במים, מחסור במזון, שעבוד ומלחמה, ומצד שני, ההידרדרות המוסרית לחומרנות ובצע, היו, מאז ומעולם, הסכנות הגדולות - חיצוניות ופנימיות - שאיימו על מדינות והפילו אימפריות. האם הדברים השתנו?
נתחיל במלחמות - בעוד החצי הראשון של המאה ה-20 היה רצחני במיוחד, מאז סוף מלחמת העולם השניה ישנה ירידה עקבית במספר החללים במלחמות. גם בראיה ארוכת טווח יותר, ככל שיש נתונים, הם מצביעים על כך שתכיפות המלחמות בין מעצמות נמצאת בירידה (עם תנודות) מאז 1500.
מה לגבי מחסור במזון? ומים? בזמנינו כל כך התרגלנו לשפע של מזון ומים שאנחנו מתייחסים אליהם כמובן מאליו. מאז 1960, אירועי רעב של ממש, אשר גורמים למוות המוני באיזורים נרחבים - הולכים ונהיים נדירים יותר ויותר, מוגבלים לאיזורים קטנים יותר, וגם יותר ויותר נגרמים על ידי כשלים פוליטיים באותה מידה שהם נגרמים על ידי סיבות טבעיות. זהו דבר נפלא.
וסכנת החומרנות, הבצע, הנהנתנות וההתפוררות הפנימית? זה כבר דבר שקשה מאוד למדוד ולהשוות לאורך זמן. אבל נדמה לי שרובנו מרגישים שבזירה הזאת, לא ראינו שיפור גדול.
ובכל מקרה, בשנה הזאת, כאשר אנחנו חוזים שוב בפריצת מלחמות שלא דמיינו שהן עדיין אפשריות, במשבר מזון עולמי, במשבר אקלימי שמאיים על אספקת המים ועל החקלאות, כדאי אולי להיזכר שהחברה המודרנית איננה חסינה ויציבה כמו שאולי התרגלנו לחשוב במהלך העשורים האחרונים. ייתכן וגם אנחנו עשויים למצוא את עצמנו במבחנים דומים לאלה שבני ישראל חוו בעתיד הלא רחוק.
עניין אחר: רש״י מפרש את הפסוק ״בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל משֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר:״ בכך שמשה תרגם את התורה לשבעים הלשונות של אומות העולם. בפרשת נח קראנו על מקור שפות האנוש השונות. לאחר בניית מגדל בבל, אלוקים פיזר את בני האדם בעולם ובידל את שפותיהם כדי שלא יוכלו עוד להתאחד סביב המכנה המשותף הנמוך של בני האדם. כעת, נראה שיש כאן סגירת מעגל מסוימת, כאשר תרגום התורה לכל השפות האלה מרמז אולי על האפשרות שהאנושות תוכל למצוא מכנה משותף נעלה יותר להתרכז סביבו. אם הגלובליזציה של היום נתפסת בעיקרה כמציאת מכנה משותף חומרני בין עמי העולם, אולי יגיע יום ונזכה גם לגלובליזציה אחרת סביב מכנה משותף גבוה יותר.