"אני חושב שהשבוע לא מתאים שתכתוב 'בקריצה', איך אומרים באידיש... "סיפאסטניש'ט", החבר היה נחרץ נורא. אולי אפי' קצת סמכותי. קשוח. "ו....אתה אמור להבין את זה לבד".
"ואני חושב" השבתי לו באותו טון "שאין שום בעיה בעניין! מותר להעלות לציבור חיוך בתקופה מטורפת שכזו, ואין לי מושג איך אומרים את זה באידיש...".
לכל הטורים של 'בקריצה' - הקליקו כאן
"הבעיה שלי איתך, זה שאתה לא מבין שיש כאן בעיה. זה מה שכואב לי כאן בכל הסיפור"!
ספק חייכתי ספק נעלבתי. ספק ספיקא התרעמתי. "אתה לא תחליט מה בעיה אצלי ומה לא, וחמור מכך לא תקרא לטור שלי 'סיפור'. בא נעצור כאן לפני שתהפוך לחבר בדימוס!!"....
ערב תשעה באב אחרי הכל, ושנינו מקפידים לא להתקלח ולא לריב אז נפרדנו בשלב זה כשאנחנו מסכימים לא להסכים.
"נו.... על מה אתה כותב השבוע? על ננסי פלוסי ששמה פס על הסינים? חחחח" הצחיק את עצמו רפי, קורא יקר שלא מדלג על אף טור ומעיר הערות כאילו מדובר ב'חבורה' של אברך מכוילל חזו"א להבדיל.
"או על לפיד שלא הצליח לעלות לשיחת הוועידה הבטחונית??? חחח". חברי שכח להמעיט בשמחה ופטפט עצמו לדעת, "תוכל לשלב בין שניהם ולחבר את זה למריבות המתוקשרות של בן גביר – סמוטריץ שצוחקים כל הדרך לקלפי...". אההה??
"מי אמר לך שאני כותב השבוע?" התרסתי. "אולי אתה לא מעודכן, תישע'ס היומים. ערב תִּישֶעְבֶּאוֹב. נראה לך מתאים שאנשים יצחקו??? תפעיל קצת תַּ'שכל!". מצאתי את עצמי מחַקה דעה מנוגדת לדעתי.
"חחחח עכשיו הצחקתי אותי באמת!!! בתשעת הימים! למה אתה בטוח שמישהו צוחק מהטורים שלך??? גורנישט. לא מצחיק ולא בטיח. אתה יכול לכתוב ברוגע ללא צל של חשש או פקפוק הלכתי. אתה יודע מה.... אפילו לא נדנוד קל של אפע'ס בעיה או שאלה כלשהיא. לכל הדעות".
"חמוד", חייכתי בציניות ובקול של אמא לילד נודניק בן שלוש. "מה אתה מבין בצחוק ובהלכות, תתפלא לשמוע שיש קהל רב שמתמוגגים מזה, עוד ציבור נכבד שבטנם רועדת קמעא, ועוד קבוצה לא מבוטלת שמעלים חיוך רחב על שפתותיהם, נֶעעבַּך שאתה לא מבין בדיחות. ולא מתמצא בהלכות!". הרמתי את קולי כשאני מהרהר מה חמור יותר בתישע'ס היומים, לצחוק או לריב.
הוא הלך פתאום. כנראה מיהר לאן שהוא. לא יפה שלא נפרד כמו בן אדם. בית המקדש נחרב הרי על שנאת חינם. 'וכל דור שלא נבנה כאילו נחרב....' נזכרתי בועוד ועוד אימרות שרפי היקר לא זכה להכיר.
העזר כנגדי שכנעה שאכתוב. 'זה עושה טוב לאנשים ומשחרר אותם מדברים קשים'. פרגנה בהגזמה. ועל המצח שלה ראיתי שכתוב 'זה עושה לך טוב ונותן לי שעה וחצי של שקט אז למה לא'. אבל לא אמרתי לה שזה מה שרשום לה על המצח. למה לפתוח מריבה בתשעת הימים.
התיישבתי. הראש לא עובד. 'אולי זה סימן משמים שזו עבירה??". לא מזהה בוודאות אבל נדמה לי שזה היה הקול של הייצר הטוב. 'ואולי זו דווקא מצווה?? אה? ודברים שבקדושה הולכים קשה?'.... זהיתי מיד את קולו של היֵיצֶרוֹרֶע.
"זו מצווה הבאה בעבירה!!" נפל לי האסימון וטרקתי את המחשב. אני לא אכתוב השבוע ויהי מה! במקום זה אקרא קצת על קמצא ובר קמצא שלא פרגנו אחד לשני וגרמו לכל החורבן האיום, שבעקיפין גרם שיהיה אסור לי לכתוב טור הערב.
וואו. קמצא ובר קמצא. בדיוק ענייני דיומא, כן ביבי לא ביבי, ג' אגודה, ש"ס. רבים כמו תינוקות ומחריבים את הבית. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. סאטירי. אם הייתי כותב, הייתי כותב על זה, חד. שנון. ציני....
אבל מנוי וגמור אצלי. אני לא אכתוב השבוע.
סיפאסטניש'ט.....