בחיי השיגרה נתפסים אנו לתופעות לוואי שאפשר לפרשם לפי ראות עיני הרואה או השומע. בבוקרו של יום יצוץ שכן שרב אמש עם שכנו וכבר ספד אתו בלילה אך בקומו בבוקר ולתדהמתו הוא רואהו חי, זועק הוא ממעמקי לבו בוקר טוב ( הא מה אתה עוד חי אחרי אתמול?) הוא היה חפץ לראותו מרוב שנאתו במעמקי האדמה. והבוקר טוב שלו טומן בתוכו משטמה רבה והיא ברכה רוויה בקללה .
כך אבנר בן נר, דוד המלך שניצח לשאול ופגש את אבנר בדרכו קילל את דוד המלך קללה נמרצת אשר ביטאה את כל משטמתו לדוד המלך ולכן ציווה לשלמה בנו לטפל בו טיפול הראוי אחרי מותו.
וגם מצינו בתלמוד הבבלי(מועד קטן ט':) ששלח ר' שמעון בר יוחאי את בנו ר' אלעזר לקבל ברכה משני תלמידי חכמים בעלי צורה(צדיקים)מרבותיו הלא הם ר' יונתן בן עוסמי ורבי יהודה בן גרים. הלך ר' אלעזר אליהם שיברכוהו בירכוהו בזו הלשון:
יהי רצון שתזרע ולא תקצור .תכניס ולא תוציא יחרב ביתך ותהיה אורח .שולחנך יהא מבולבל .ולא תראה שנה חדשה.
חזר ר' אלעזר לאביו מבוהל ואמר לו אבא הם לא בירכו אותי הם קיללו אותי.
הסביר לו ר' שמעון בני היקר הם ברכו אותך ברכה חשובה וההסבר לכך הוא:
תזרע ולא תקצור-שתוליד בנים ובנות אך לא תקצור-לא ימותו בחייך שכן יאריכו ימים,
תכניס ולא תוציא-שבניך יינשאו לנשים שייכנסו אליך הביתה ויאריכו ימים שלא יצטרכו לחזור לבית הוריהם שכן בעליהן יאריכו ימים.
שתוציא ולא תכניס-שבניך יינשאו לנשים ולא יצטרכו לשוב לביתך שכן נשותיהם תארכנה ימים.
שביתך יחרב ותהיה אורח-העולם הבא מכונה בית והעולם הזה אנו נקראים אורחים בו, הם ברכוך שתאריך ימים בעולם הזה.
ששולחנך יהיה מבולבל מרוב בנים ונכדים ושלא תזכה לראות שנה חדשה .שלא תצטרך לשאת אישה חדשה אלא אשתך תאריך ימים
רואה אתה בני שהיו אלה דברי ברכה חשובים רק הם נשמעו לך כקללות.שרמזו אתם החכמים בברכתם.
כך בפרשתינו מגולמים כל הקללות שהתורה מביאה לנו שנשמעים כקללות איומות אבל הכל זה לפי המקבל והשומע .רק הקב"ה אומר לנו "ולא נתן ה' לכם עד היום עניים לראות ואזניים לשמוע עד היום הזה.
וע"פ זה מסופר על רבינו הזקן מחב"ד שהיה בעצמו הקורא בתורה. פעם אחת לא היה בליאזנא בשבת פרשת תבא, ושמע אדמו"ר האמצעי - והוא עודנו נער קודם הבר מצוה – את הקריאה של הקללות בפרשה מאחר. העגמת נפש משמיעת הקללות שבתוכחה הביאתו לכאב לב, עד שביום הכיפורים נסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות. כששאלו את אדמו"ר האמצעי הרי בכל שנה קורים פרשה זו, מה היום מימים שכך הגיב ?
ענה: כשאבא קורא "הערט זיך ניט קיין קללות" (= לא נשמעים קללות).
אנו קוראים את התוכחה בקול נמוך כי ע"פ סוד, הקללות הן באמת ברכות. כשאנו מספרים סודות (סוד) אנו לוחשים אותם במקום לומר אותם בקול רם.
כך צריך כוונת משמיע וכוונת שומע.