לאחיי וחבריי אוהבי ומוקירי השירה החזנות והפיוט, רב שלומות.
איני מרבה להתבטא ולכתוב, אך את פרץ ההתרגשות שאוחז בי מאז השבת האחרונה איני יכול לעצור, ואשתדל לבטאו במילים עד כמה שניתן.
בשבת האחרונה זכיתי לעבור לפני התיבה בבית הכנסת הגדול בירושלים, יחד עם חבריי החזנים והפייטנים: יחזקאל ציון, ר' אליהו אוזן, ומשה דוויק היקרים והאהובים.
האירוע הזה מחזיר אותי 50 שנה אחורה, עת אבי ז"ל היה עסוק בכל מאודו בעיצוב אישיותי המוסיקלית, דברים שלא הבנתי כל כך אז, אך ככל שחולפות השנים אני מבין ומודה לו על כך.
בין "שירת הבקשות" לבין אירוע חזנות ופיוט, ובין למידה אצל רחמים עמר ז"ל לבין חוג ומקהלה במקום אחר, לעיתים תכופות היינו מבקרים בבית הכנסת הגדול, ולבי היה מלא בהתרגשות.
היכל בית כנסת מעורר השתאות של קדושה, כל באי בית הכנסת מיד מתמלאים בתחושת הוד עת הם נכנסים בשערי בית הכנסת הגדול והנורא הזה.
ואני כילד רואה את החזנים הדגולים, את המקהלה ההרמונית ואת המנצח ואת מאות ואלפי המתפללים, ועוצם את עיני ומדמיין, מתי, מתי אני יחיאל נהרי הילד אזכה, וכחזן ספרדי אזכה לעבור לפני התיבה במקום עצום ונשגב ומעורר השראה שכזה.
בתי הכנסת הספרדיים באותם שנים וגם כיום, לעולם לא הגיעו לסדר הגודל האדיר של בית הכנסת הגדול בירושלים.
הסדר המופתי, האקוסטיקה, העיצוב המרכז את כולם סביב עניין אחד והוא, החזנות והתפילה, כשכל הפוקוס על החזן, שעל כתפיו מונחת המשימה להרים ולהתרומם יחד עם כולם אל-על, ולהיות שליח נאמן לתפילת הציבור העצום.
לימים, אף זכיתי להיות כמה חודשים חבר במקהלה של המנצח האגדי אלי יפה, אך תמיד הייתי כמבקר, ותחושה זו לא הניחה לי.
ראוי הוא מקום אדיר שכזה להיות בית ומשכן גם לחזנות הנהדרת ורבת התוכן והיופי שלנו, בני עדות המזרח.
אותו ילד שהולך יד ביד עם אביו וסופג צלילים מצלילים שונים, זכה להגשים חלום.
אני אותו ילד, תחושת היד האוחזת בידי אבי ז"ל לא עוזבת אותי לרגע, אני מגיע עם אותן התחושות, והפעם מוטלת עליי המשימה, לעבור לפני התיבה בבית אלוקים המפואר והמרומם הזה, אין קץ לרגשות שפיעמו בי בימים ובשבועות שקודם השבת הזו.
והנה, אני מגיע, נושא תפילה חרישית שלא יחר גרוני ושאצליח לזכות את הרבים, להרנין את ליבותיהם, ולהעלות את תפילתם כריח ניחוח, ובית הכנסת מלא עד אפס מקום, חבריי החזנים והפייטנים נתנו גם הם את חלקם בתפילות ובקריאת התורה, והנה המזבח שלי, הקורבן שאני אמור להקריב, תפילת שחרית של שבת.
מה אומר ומה אספר, עצמתי את עיני וטסתי בחללית הזמן אל אותו הילד שהייתי ושאני, דמיינתי את אבי ואמי זכרונם לברכה עומדים לצדי, ואני יחיאל הקטן אומר להם "אבא, אמא, הגענו עד הלום, יגעתם, זרעתם בדמעה, השקעתם, והנה אני כאן, שבו והקשיבו לתפילתי", אין מילים ואין דמעות שיכמתו את תחושת סגירת המעגל הזו.
דרכו של אדם, מגיע לסף התרגשות, ממצה ועובר הלאה.
התרגשות זו לא כך היא, מאז השבת גלי גלים של התרגשות ממשיכים ומפעמים, תוסיפו לזה את התגובות, תוסיפו לזה את הסייעתא דשמיא שליוותה אותי במהלך התפילה הזו, ותוסיפו לכך את ההבנה שככל שחולף הזמן, הדברים שנלחמנו עליהם ולשמם הופכים להיות ניצחונות מפוארים ומרגשים, רק להאמין בדרך, לדבוק בה, ולהיות מחוברים באופן תמידי לרצון הפשוט והוא, לשמח לב אלוקים ואדם.
אני רוצה להודות באופן אישי לכל מי שהגיע לשבת הנפלאה הזו, ולכל מי שהיו שותפים והוציאו את הדבר מהכח לפועל.
ראש עיריית ירושלים מר משה ליאון, מנהל מחלקת מורשת ישראל מר יהודה נפתלי וכמובן יו"ר תנועת ש"ס ר' אריה דרעי, וח"כ משה אבוטבול שכיבדו בנוכחותם את המעמד.
לכבוד הייתה לי אף נוכחותו של החזן האגדי ר' חיים אדלר, יאריך ה' ימיו בטוב ובבריאות.
וכמו"כ לידידי מר אלי יפה ואחיו, חבריי החזנים והפייטנים שנכחו בשבת ונתנו את חלקם כל אחד לפי כבודו, כשרונו ומעלתו.
יהי רצון שאזכה תמיד להגשים עוד ועוד מטרות קודש שכאלו, ולהביא כמה שיותר לקדמת הבמה את פארה הודה והדרה של החזנות והפיוט הספרדיים, כי יופיים רב הוא בכמות ובאיכות.
אוהבכם ומוקירכם בכל לב
משרת התיבה, יחיאל נהרי.