על סף הכניסה לארץ ישראל, שבטי ראובן וגד מבקשים ממשה לוותר על נחלותיהם בארץ, ובמקומן להתיישב בארץ שממזרח לירדן. היות ו-״וּמִקְנֶ֣ה רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד״, הם בקשו את הארץ הזו כיוון ש״הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה״, כלומר ארץ רחבת ידיים המותאמת היטב לרעיה והזנת עדרי בקר צאן גדולים.
באותם זמנים, מקנה היה כמובן אחת מצורות הרכוש החומרי החשובות ביותר, אם לא החשובה ביותר. עצם השימוש במונח ״מקנה״ (מלשון קנה) מרמז על הרקע החומרני והרכושני של בקשת שני השבטים. בתגובתו לבקשה זו, משה משתמש במילה ״צאן״ ולא ״מקנה״, ומוכיח את שני השבטים הן ישירות והן עקיפות על התיעדוף שהם נותנים לעושר חומרי על פני שיקולים אחרים.
התוכחה הישירה מתיחסת לתעדוף השיקול החומרני על פני המשימה הקולקטיבית של כיבוש ארץ ישראל, שהיא גם משימה רוחנית, ושותפות הגורל עם שאר השבטים. משה אף משווה את הבקשה לחטא הדור הקודם שהיסס להיכנס לארץ בפרשת המרגלים. בתגובה לכך שני השבטים מבטיחים להשתתף בכיבוש הארץ ורק אז לחזור לנחלותיהם.
התוכחה העקיפה מתיחסת לתעדוף השיקול החומרני על פני צרכי הדור הבא, ועל פי רש״י, מסתתרת בלשון הבקשה ״גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ״, שלה עונה משה ״בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַֽאֲכֶ֑ם״. בעוד לשון הבקשה מזכיר את ההגנה על המקנה לפני ההגנה על הטף, תשובתו של משה הופכת את הסדר. רש״י מפרש כי ״חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן עשו, העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם״. פרשנים רבים ראו בתשובה זו שיעור חשוב בתיעדוף המשפחה וחינוך הילדים על פני עושר חומרי וכלכלי. ואם בפרשה הקודמת כבר הזכרנו את המימד הבין דורי החשוב של עיקרון הקיימות, גם בפרשה זו אנו רואים מסר ברור הקורא לתעדף את צרכי הדורות הבאים על פני עושר חומרי בדור הנוכחי.
בנוסף למימד המוסרי-חומרני, בבקשת שבטי גד וראובן יש גם מימד אקולוגי.
הגישה של שבטי ראובן וגד אומרת: בהתאם לגודל המקנה שלנו, על פי זה נבחר כמה אדמה לרעות. ואם זה אומר שארץ ישראל איננה גדולה מספיק למקננו, וצריך לקחת ארץ מרעה גדולה יותר בעבר הירדן, כך נעשה. במלים אחרות: העושר שלנו, הוא שיקבע את היקף הייצור והצריכה שלנו, את היקף השימוש שלנו במשאבי הטבע.
הגישה הכלכלית האקולוגית, לעומתה, הולכת הפוך: זמינות משאבי הטבע היא שצריכה לקבוע את היקף הייצור והצריכה שלנו.
בפועל, הגישה הראשונה היא ששולטת בעולם. הניצול שלנו של משאבי הטבע איננו נקבע על ידי מגבלות הטבע, אלא על ידי העושר והיכולת שלנו לנצל אותו. בטווח הקצר, זה מביא לשפע רב. בטווח הארוך, זה מביא לפגיעה ודילול של משאבי הטבע באופן שעלול לפגוע בכלכלה שלנו באופן קשה.
ואפילו בימינו, זהו המצב גם בתחום המקנה. העושר שלנו, הרצון שלנו לצרוך כמויות גדולות של מוצרים מן החי, של בשר וחלב, הוא שמכתיב את כמות האדמות שבהם האנושות משתמשת כדי לקיים את המקנה המודרני. בדומה לשבטי גד וראובן, האנושות המודרנית השתלטה על שטחי אדמה אדירים הדרושים כדי להחזיק את עדרי המקנה העצומים שאנחנו מחזיקים. כיום, ארבעים מיליון קמ״ר משמשים בעולם למרעה ולגידול גרעינים למאכל המקנה שלנו. אלה הם שלושה רבעים מכלל האדמה החקלאית בעולם (שהיא בעצמה תופסת כבר חצי מכל האדמה הראויה למחיה). כלומר רק ברבע מהאדמה החקלאית בעולם מגודלים מזונות למאכל ישיר של האדם.
בארץ ישראל של היום המצב קיצוני אף יותר. כמו שבטי גד וראובן, גם כיום אין בארץ מספיק שטחים כדי להזין את המקנה הישראלי המודרני. במקום להשתלט פיזית על אדמה נוספת כמו שבטי גד וראובן, בימינו אנחנו פשוט רוכשים בכסף מזון המגודל באדמות נכריות על מנת להזין את המקנה שלנו ולספק את כמויות הבשר והחלב העצומות שאנחנו צורכים. בגלל צריכת הבשר והחלב הגבוהה הזו, רב רובו של המזון שאנחנו צורכים מקורו בעצם באדמות נוכריות ברחבי העולם. האם העובדה הזו לא צריכה להביא כל אדם המאמין שארץ ישראל נועדה לעמנו לתהות שמא אופי המזון שאנחנו צורכים הוא שגוי מיסודו?