זה היה באותו יום, באותה שעה, ביעדים שונים לגמרי: האחד בבסיס הצה"לי בה"ד 1 במצפה רמון, והאחד בבנייני האומה. שני אירועים שאין ביניהם דבר, שום כלום. בבה"ד 1 התכנסו להם ביום חמישי שעבר קצינים קרביים לסיום קורס, בבנייני האומה התכנסו אלפי נשי חב"ד.
מול הקצינים הנרגשים הופיע בהופעת בכורה ראש ממשלת המעבר, יאיר לפיד. במהלך נאומו הביע את הערכתו לקצינים וביקש להעביר להם מסר. "נהוג בנאומים כאלה להגיד ש'אדם הוא תבנית נוף הולדתו'", התפייט, "אבל זה לא נכון. אדם הוא הרבה יותר מזה. נוף הולדתכם חשוב, אבל הוא רק נקודת הזינוק שממנה יוצאים לדרך. את התבנית שלכם אתם יצרתם בעצמכם. יצרתם אותה כשהתגייסתם, יצרתם אותה כשבחרתם להיות המצטיינים במחלקה או בפלוגה, יצרתם אותה בחודשים האחרונים פה בקורס".
לפיד ביקש לחדד את המסר: "הרקע והרגע שבו נולדתם הוא לא הדבר היחיד שיגדיר אתכם עד יום מותכם. הדרגות שאתם עונדים היום הן הוכחה – הדבר שקובע את גורלכם הן הבחירות שאתם עושים".
וכל ההקדמה הזו הייתה רק בשביל הפאנץ' של לפיד, שפנה להורי הקצינים ואמר: "נהוג להגיד בטקסים האלה שהכול בזכותכם. לא הפעם. הם עשו את זה בעצמם. אתם רק חינכתם אותם וגידלתם אותם והפכתם אותם לאנשים צעירים ומופלאים שמסוגלים לעשות את זה בעצמם".
כך ראש הממשלה הטרי, שביקש להרצות את משנתו הפְּרוֹגְרֵסִיבִית ביהירות בלתי נתפסת, כבר בנאומו הציבורי הראשון: הורים הם סוג של קישוט, בייביסיטרים נחמדים שגידלו אתכם. אומנם הם "רק" גידלו וחינכו, אבל זה באמת שום דבר.
התגלית המפתיעה
באותן דקות שהושמעו המסרים ה"חינוכיים" הללו, שביקשו לנתק את חלקם של ההורים מהצלחת ילדיהם, בוצע סוג של תיקון, בדמות נאומו המהדהד של המטפל הרגשי החסידי הרב דובי ברוד, בכנס נשי חב"ד בירושלים. "בעולם הטיפול של היום", פתח את נאומו החריג שתמליל מלא ממנו מתפרסם במוסף 'נשי' הטרי, "הקליניקות מתחלקות בין אלה שמגיעים אליהן כדי לספר עד כמה האבא אשם, לכאלה שמספרים בהן עד כמה האימא אשמה. כולם מתלוננים וכולם לא מרוצים".
הרב ברוד סיפר את שראה בעיניו. במשך דקות ארוכות גולל את הטירוף ההולך ופושה בתחום, שבמסגרתו בכל בוקר איש מקצוע חדש ממציא עוד תנאים להורות. חלקם אפילו סותרים זה את זה. "השלמנו עם התבוסה!" הכריז בפאתוס, וסיפר כי הוא זוכר שאימא אחת אמרה לו: "אני יודעת שלא חשוב מה אעשה, בעוד כמה שנים הבת שלי תשב על ספת הפסיכולוגית ותספר לה איזו אימא גרועה אני ועד כמה הרסתי לה את החיים"...
בצעד אמיץ סיפר ר' דובי שהוא היה במקום הזה, כשהתהלך עם "ערמת תלונות והאשמות, גם כלפי ההורים שלי". הוא גולל את שלימדו אותו במסגרת לימודי התואר. "הייתה תחרות מי נפגע יותר מההורים שלו", שִחזר, "למדתי תואר שני בפסיכודרמה וההורים היו מועלים על דוכן הנאשמים ונחבטים ללא רחם. אנחנו נהיה אחרת! אנחנו לא נהיה כמותם. אנחנו הרבה יותר מתקדמים"...
אחרי עשור שבו הוא פוגש מקרוב את התופעה הקלוקלת הזו, נזעק ר' דובי וסיפר על הוריו המסורים, ועל הורי הנערים שהוא פוגש. "מהיכן צמחה כפיות הטובה הזו?" שאל, "זה מסר חברתי שהתחיל רחוק מאיתנו ומהתרבות שלנו ואט אט חדר גם אלינו".
המבט האישי שלו, הן כלפי עצמו הן במפגשים שלו עם הנערים, הוביל אותו להבנה שהוא במסלול הלא נכון. "גיליתי שלא הפכתי למאושר יותר בזכות התובנות הללו, בדיוק להפך!" קבע, "הפכתי לאדם מריר יותר, מתלונן יותר, מתוסכל יותר. אלמלא כמה אנשים טובים שעוררו אותי ללמוד לעומק את הגישה של הרבי בעניין, ייתכן שעדיין הייתי נשאר באותו מקום".
בנאומו, שלא הותיר עין יבשה בקהל, סיפר על משנתו של הרבי בנוגע לילד יהודי, שאומנם "הוא עלה קטן שעכשיו התחיל לבצבץ ולצמוח", ואולם הוא מחובר לענף עץ עבות בעל שורשים המושרשים עמוק מאוד באדמה, דורות על גבי דורות. "ברגע שאתה מתעלם מהשורשים שלך", סיכם, "אתה באמת הופך לעלה נידף שכל רוח קלה מעיפה אותו. אתה במו ידיך פשוט כורת את הענף שעליו אתה יושב".
ר' דובי פנה לאימהות שמחו את דמעותיהן: "הכול מכוון והכול מדויק, ויש בכם ההורים הכוחות לגדל ולהצמיח את הנשמה שקיבלתם למשמרת". בנאומו הנוקב תיאר את רגע השינוי שעבר ואיך התחיל להסתכל על הוריו במבט אחר, במבט של הערכה והכרת הטוב. "פתאום ראיתי את כל הילדות שלי באור אחר", הודה, "לראשונה התחלתי לשים לב להשקעה העצומה שלהם בי, להתמסרות העצומה שלהם אליי. לפתע הכול השתנה, והתחלף בהכרת הטוב ובהערכת אין קץ".
באומץ לב נדיר הישיר ר' דובי את מבטו אל אימו, שישבה בקהל, ואמר: "מעולם לא אמרתי להם את זה. רק התחלתי להתנהג את זה. אך עכשיו זו הזדמנות מעולה לבקש סליחה. סליחה על החוצפה, על ההתנשאות, על היהירות והזלזול, על התחושה שאני מבין טוב יותר ויודע יותר. סליחה שהרגשתי שאני הוא שיתקן את כל מה שאתם לא הספקתם. שאני מתקדם ויודע.
"ממקום מאשים הפכתי למעצים, ויעידו כל ההורים שזכיתי ללוות את הילדים שלהם. כיום אני מתחיל את הטיפול ממקום של כיבוד הורים, כי לדעתי זו בעיית הדור! וחלק גדול מהקשיים שלנו ושל בני הנוער בעיקר, קשור לעמדה ולתפיסה הזו".
בין בידול להעצמה
תהום עצומה פעורה בין שני הנאומים האלה, של ראש ממשלה בשירות השמאל ושל אברך חסידי צעיר. בעוד הראשון ביקש לבדל את ההורים מילדיהם - להקטין את מקומם ולשים אותם בפינה, השני ביקש לרוממם, להביאם לקדמת הבמה ולחברם באופן החיובי ביותר לעיצוב ילדיהם.
בעוד ראש הממשלה ביקש ליישר קו עם הקטנת המונח "הורים", דווקא האברך החסידי זכה להעצים את ההורים ולתת להם את הכבוד הראוי להם.
לר' דובי, בניגוד לראש הממשלה, אין סוללת כותבי נאומים שישייפו כל מילה, כל אות, כל תג. הוא ישב בעצמו, אפוף ניסיון ותובנות חינוכיות, ויצק מחדש את המושג כיבוד הורים לעידן הרדידות.
והתוצאה בהתאם: מול הנאום מבה"ד 1 שכולו רווי קלישאות נבובות ודבר לא יישאר ממנו, הנאום בבנייני האומה ייחרט היטב לא רק בלב אלפי הנשים שנכחו בו, אלא בקרב רבבות מכל רחבי הארץ והעולם שנחשפו אליו במהלך השבוע האחרון. מול נאום שניסה לגמד את חלקם ומסירותם של ההורים, נאומו של ר' דובי זכה לחבר בין הורים לילדיהם ולהעניק לכל אחד מהצדדים את המבט הנכון והחינוכי, על פי ההשקפה החסידית הצרופה מדורי-דורות.
אשריך שזכית ר' דובי. לראש הממשלה יש הרבה מה ללמוד ממך.