אומרים בדרך הצחות (כמדומני בשם ר' יואלי'ש הסאטמרוב):
שבוע שעבר הרג פינחס את זימרי, למה חיכו לשבוע כדי לתת לו שכר? (בסגנון נכון יותר: למה לא הכניסו את השכר שקיבל פינחס על הריגת זימרי מיד לאחר מעשה?)
כדי שכולם ידעו איזה שכר מקבל ה"קנאי הקדוש".
בסוף הפרשה החבר'ה עייפים, ופחות מקשיבים. בתחילת פרשה כולם עדיין מרוכזים, מה עוד שקוראים את תחילת הפרשה עוד שלוש פעמים (שבת מנחה, שני וחמישי) כך כולם ידעו את שכר הקנאות והקנאים.
מה עלינו ללמוד ולהפיק מקנאותו ומסירות נפשו של פינחס?
"דור דור ודורשיו"
כשם שלכל אדם בעולם יש את המאפיין הבלעדי שלו, כך לכל דור יש את האופי והסגנון הייחודי לו.
יש דורות שעיקר ענינם היה לימוד תורה, יש את הדורות הראשונים שעבודתם היתה במקדש, לפני כן במשכן. בדורות האחרונים מבאר בעל התניא ש"כנסת ישראל" (קומת ישראל הרוחנית) ירדה ונשפלה לבחינת עשיה, ולכן בדורות האחרונים עיקר העבודת ה' היא בבחינת המעשה.
בדור הקודם אופי וסגנון הפעילות של יהודים היה בעיקר עבודת ה' מתוך מסירות נפש. "דור של שמד" גשמי ורוחני, הנאצים רצו לחסל את הגוף היהודי, הקומוניסטים רצו לחסל את הנשמה יהודית.
השבוע (ימים שני שלישי, יב' יג' תמוז) חגגנו את חג הגאולה של הרבי הריי"ץ מליובאוויטש, הוא נלחם במשטר הקומוניסיטי העריץ. מלחמתו היתה במסירות נפש על הפצת תורה יהדות וחסידות, בתוככי עמק הבכא הרוסי, הוא הסתכן בנפשו. הרוסים רצו לחסל אותו, אך הוא לא נבהל ולא הירפה לרגע, כמון כן הוא הורה לחסידיו להמשיך לחרף נפשם למען תורת ה' והפצתה.
זה היה הדור הקודם. ומה בדורינו?
אנו הדור המפונק שגדל על ברכי ה"מקופלת" ו"אגוזי","כיף לי" ו"קרלו", איזה מסירות נפש נשאר לנו לעשות?
מתברר, שדווקא כאשר המצב הגשמי זורם בנינוחות. מה, ומאפשר לקיים תורה ומצוות מתוך חופש הבחירה. דווקא אז היצר הרע גדול מנשוא, מפיל על האדם עצלות נוראית, ומפתה אותו ברמה הכי קשה.
היום המסירות נפש היא מסוג אחר, למרות שהכל טוב והכל אפשרי, להיות כמו פעם. זה מסירות נפש.
אבל זה כלל וכלל לא מספיק.
יש כ"כ הרבה יהודים שלא יודעים כמעט מאומה על יהדותם, ואנו חובה עלינו (מי שכן יודע) לספר ליהודים שלא יודעים. כך נאמר "ואהבת את ה' אלקיך" - "שיהא שם שמים מתאהב על ידך" ובהמשך "ושננתם לבניך" - "אלו התלמידים".
בתשי"ד (1954 למנין העכו"ם) הגיע הרבי מליובאוויטש לנחם את ר' יואלי'ש (האדמו"ר מסאטמער), על פטירת ביתו. כעשור לאחר מכן (תשכ"ה, שלהי 1964) הגיע ר' יואלי'ש לנחם את הרבי על פטירת אמו. בשני הפעמים שוחחו ארוכות, ובאחת הפעמים, לאחר שנפרדו התבטא ר' יואלי'ש על הרבי ואמר: גם הוא קנאי, אף יותר גדול ממני, אך בדרכים משלו.
לרבי היתה קנאות מזן חדש, זן גאולתי יותר.
אחת מייעודי הגאולה הובא בחז"ל "מצוות בטילות לעתיד לבוא", וכמובן שזה מעורר פתח לזילות בתורתנו הקדושה.
המפרשים נעמדו על סוגיא זו וביארו בדרכם. והרבי הסביר בדרכו הוא: הציווי לאדם יתבטל, אבל כל בני האדם יקיימו את המצוות מתוך בחירה ורצון חופשי.
נאמן לשיטתו זו הלך הרבי והציע ואיפשר ליהודים בכל רחבי העולם להוסיף באור תורה ומצוה, בדרך של קירוב ואהבה.
חסיד קנאי אחד (ר' אוריאל צימר שמו) התקרב לאורו של הרבי, ופעם בעת היחידות הוא הקשה: מצד אחד אני רואה שהרבי קנאי לשולחן ערוך, כל קוץ וכל תג. אך מצד שני אני רואה שהרבי מקרב כל יהודי באהבה ובחיבה, גם אם איננו שומר תורה ומצוות. הכיצד? היכן הקנאות של הרבי נעלמה?
ענה הרבי מיניה וביה: יש לי קנאות במצוות אהבת ישראל. גם אם חלילה יהודי נמצא במסעדה טריפה וחוגג את חג המולד ר"ל, אדאג לו לבשר כשר…
כך מבאר לנו הרבי את "הקנאות דקדושה" בדורינו.
כאשר פינחס ראה את מעשה זימרי, מיד תפס חרב להורגו. רץ אל משה ואמר לו מקובלני ממך "הבועל ארמית קנאין פוגעין", אמר לו משה: "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" (קריין האיגרת הוא יהיה השליח לביצועה).
הלכה זו כידוע, היא "הלכה, ואין מורין כן" - הלכה חריגה בנוף ההלכתי. משמעותה של הלכה זו היא, שהאדם נאזר עוז וגבורה לקנאת ה' צבאות, ורץ לעשות מעשה מבלי לשאול שאלות מיותרות. אם ילך האיש לבית הדין לשאול, לא יגידו לו לבצע משימה זו.
כך בדורינו, מבאר הרבי, נמצאים אנו בדור לא פשוט. לעיתים נמצאים אנו בסיטואציות לא פשוטות מבחינה הלכתית, אם נלך לרב לשאול שאלות, יגיד הרב תברח משם. אבל יש מצבים של מסירות נפש שצריך לפעול גם אם זה לא בבחינת "מורין כן".
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com