בפרשת השבוע 'מסעי' מפורטות ארבעים ושתיים התחנות שעברו בני ישראל, מאז שיצאו ממצרים עד שהגיעו לגבולות ארץ ישראל. לכאורה, הפרשה היתה אמורה להיפתח במילים "אלה תחנות בני ישראל", ולא כפי שהיא נפתחת במילים: "אלה מסעי בני ישראל"?
ההסבר לכך הוא, שבחיים אנחנו צריכים כל הזמן להתקדם, ולהיות במצב של תנועה – מסע, ולא להיתקע ולעמוד במקום.
מסביר על כך הבעל שם טוב זי"ע: שארבעים ושתיים המסעות מצויים בחיי כל אדם, ומשתרעים על כל שנות חייו, ועל כל אדם לעבור את אותם ארבעים ושתים המסעות, עד שהוא יוצא אל המרחב האמיתי.
ולמרות הירידות שאנו חשים בחיינו אסור לנו להתייאש, כי זה רק ניסיון המונע מאיתנו מלהגיע ליעד המובטח. לדעת שכל ירידה היא לצורך עליה. והעליה היא באין ערוך לעומת הירידה.
מהסיפור הבא ניתן ללמוד את מוסר ההשכל המבוסס על רעיון המסע בכדי להתקדם בחיים. ליד הבית בו גר הרבי מליובאוויטש בילדותו, עמד עץ גבוה, וילדי השכונה נהגו לטפס עליו ולשחק שם. סבו של הרבי צפה פעם אחת בילדים ששיחקו שם, וראה שהילדים מנסים לטפס על העץ ומיד נופלים ממנו, לעומת נכדו שהיה בן שש, הצליח להגיע עד צמרת העץ מבלי ליפול.
כששאל הרבי את נכדו: איך הוא הצליח להגיע לפסגה מבלי ליפול, בעוד שחבריו מתקשים בכך? ענה לו הרבי: כשהילדים מטפסים הם מסתכלים למטה ונופלים. אך כאשר אני מטפס, אני מביט כלפי מעלה, וכך יש לי כוח ומוטיבציה להגיע עד לצמרת העץ. כך עלינו להביט בח