ט' בתמוז, שנת ה'ד', 17 ביוני 1244, פריז
לשונות של אש ליחכו את הספרים. יותר משהן אכלו ברעבתנות את דפי הקודש, הן גרמו כאב לב עצום ליהודים שנאצלו לראות את המחזה המבעית.
24 קרונות של ספרי תלמוד הפכו לאבק פורח. בקהילות היהודים ברחבי פריז, האבל היה כבד.
המהר"ם מרוטנבורג כתב על המאורע המזעזע את הקינה "שאלי שרופה באש לשלום אבליך" אותה יש הנוהגים לומר בבוקר תשעה באב.
בה נכתב:
"גָּדַע לְלוּחוֹת וְעוֹד שָׁנָה בְּאֵוַּלְתּוֹ לִשְׂרוֹף בְּאֵשׁ דָּת הֲזֶה תַּשְׁלוּם כְּפֵלָיִךְ
אֶתְמַהּ לְנַפְשִׁי וְאֵיךְ יֶעֱרַב לְחִכִּי אֲכוֹל אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֲשֶׁר אָסְפוּ שְׁלָלָיִךְ
אֶל תּוֹךְ רְחוֹבָהּ כְּנִדַּחַת וְשָׂרְפוּ שְׁלַל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר תִּמְאַס לָבוֹא קְהָלָיִךְ
לֹא אֵדְעָה לִמְצוֹא דֶּרֶךְ סְלוּלָּיִךְ הָיוּ אֲבֵלוֹת נְתִיב ישֶׁר מְסִלָּיִךְ.."
המומר המלשין
הכל התחיל כאשר יהודי מומר בשם ניקולס דונין, תלמידו של רבי יחיאל מפריז, מבעלי התוספות ומחשובי הרבנים של אותה תקופה, הלשין למלך כי בתלמוד מופיע הציווי לשנוא את הגויים.
המומר שכנע את ראשי הכנסייה לקיים ויכוח בינו לבין ראשי הקהילה היהודית. בוויכוח נאלצו להשתתף מהצד היהודי רבי יחיאל מפריז ורבי משה מקוצי.
באופן לא מפתיע היהודים הפסידו בוויכוח. כתוצאה מה"הפסד" הורתה הכנסייה על שריפת ספרי התלמוד. ישנה שמועה כי השריפה נשמרה שני לילות רצופים. מדובר באירוע שהותיר רושם רב על בני התקופה.
עד היום קשה לשער איזה אוצרות נעלמו ללא שוב עם שריפתם של הספרים העתיקים בפריז. יש הטוענים 20 עגלות ויש הטוענים ש-24 עגלות מלאות בספרי תלמוד וגדושות בדברי תורה – נאכלו באש.
רבני אותה תקופה עשו שאלת חלום ושאלו האם זו גזירה משמים ואין להרהר אחריה – התשובה שהם קיבלו כי זוהי גזירת שמיים ולכן הם קבעו להתענות כל שנה בזמן שבו התרחשה השריפה.
יום הצום המיוחד
בספרי ההלכה השתמרו גזירות על תענית שהותקנה בתאריך ט' בתמוז לזכר השריפה. זוהי הפעם היחידה שקבעו תענית לפי היום בשבוע ולא לפי התאריך. זאת אומרת שהשבוע, יום שישי, פרשת חוקת, זהו זמן התענית לזכר אותה שריפה.
בספר שיבולי הלקט של הרב צדקיה בן אברהם, מחבר במאה השלוש עשרה נכתב: "ועל זה שאנו עסוקין בהלכות תענית ובעניין שרפת התורה כתבנו זה, לזכר על מה שאירע בימינו על רוב עונותינו אשר גרמו לנו, ונשרפה תורת אלוקינו בשנת חמשת אלפים וד' שנים לבריאת העולם, ביום שישי פרשת וזאת חקת התורה.
"כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת, כאשר שמענו למשמע אוזן וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם 'ודא גזירת אורייתא', ופירושו ביום ו' זאת חוקת התורה היא הגזירה, ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה, ביום שישי של פרשת זאת חוקת התורה".
הנחמה
שני דברים מעודדים, מבחינת מעט טוב שאפשר למצוא בתוך כל אותה תקופה קשה, קרו לאחר אותו אירוע מזעזע: היהודים החלו להתפזר בעולם והלכו להפיץ מעיינות ה' בכל העולם על מנת לשמר את התורה. הם תעוררו מהחלום שטוב וכדאי להישאר במקום אחד, יעיד המאורע המזעזע. שנית: לימוד התורה גבר. בכדי שלא ישכחו את שנכתב בספרים שנשרפו – בישיבות ובכל מקום החלו לחזור על התורה שפעל פה ופעלו להגדילה ולהאדירה.