אולי התרגלנו, כדבר מובן מאליו, לדעת כמה אנחנו: כמה בני אדם חיים במדינה שלנו, במדינות אחרות ובעולם כולו. אבל פעולת הספירה של האוכלוסיה האנושית היה בראשיתו רעיון מרחיק לכת ושאפתני מעין כמוהו, ונותר עד ימינו הן אתגר טכני ולוגיסטי מורכב, והן אקט בעל השלכות פוליטיות וחברתיות עצומות.
חכמינו דנו רבות בטעמי המפקד המתואר בפרשת במדבר (וכן במפקדים נוספים בתורה). בין הטעמים האפשריים עלו הצורך באיסוף כספים למטרות ציבוריות (למשל לצורך הקמת המשכן או קרבנות ציבור), הצורך למנות ולגייס את הכח הצבאי, אך גם טעמים אחרים הקשורים בחיבת השם לעמו, בכיבוד כל העם (״כי תשא ראש״) ובשוויוניות העמוקה בין כל בניו, שפעולת המפקד מדגישה כאשר היא סופרת כל פרט ופרט.
טעמים נאצלים אלה נעדרו מהמפקדים (המעטים) שערכו שאר אומות העולם בעת העתיקה. מפקדים אלה נועדו לאפשר למדינות לנצל את נתיניהן ולקחת מהם, בין אם במסים או בשירות צבאי. רק בעת המודרנית יותר החלו שאר מדינות העולם לפקוד את אזרחיהן לא כדי שאלה ישרתו את המדינה, אלא כדי שהמדינה תוכל לשרת אותם. רוח ואופי המפקד בעת המודרנית השתנו יחד עם צמיחתן של הלאומיות, הדמוקרטיה, ההומוניזם, השוויון ומדינת הרווחה. מדינת הלאום הגדירה את זהותה דרך האוכלוסיה הכוללת שלה, המדינה הדמוקרטית הכירה בחשיבותו וזכויותיו השוות של כל אזרח, ומדינת הרווחה שאפה להכיר את האוכלוסיה שלה כדי לתמוך בה: לא רק במספרים, אלא גם מבחינת צרכים בסיסיים וכלכליים שתועדו במפקד. בד בבד, כדי להגשים מטרות אלה, החל מהמאות ה-17 וה-18 המפקדים בעולם נעשו בהדרגה מקיפים מדויקים ואמינים יותר בעזרת טכנולוגיות ושיטות ססטיסטיות משופרות.
היכולת הטכנית לערוך מפקד אמין ומקיף היתה מלכתחילה נחלתן של מדינות חזקות ועשירות יותר, אך בהדרגה היא הועברה והתפשטה בעולם גם למדינות עניות ומתפתחות. המפקד המודרני הראשון באנגליה נערך רק ב-1801, בארה״ב מפקד ברמת היחיד נערך לראשונה ב-1850, בקנדה ובהודו ב-1871, ובמצרים ב-1897. אחרי מלחמת העולם השניה חלה קפיצה גדולה ו-150 מדינות ערכו מפקדים מודרניים שהקיפו יחד 2 מיליארד בני אדם. כאשר סין ערכה את המפקד הראשו שלה ב-1953 האוכלוסיה הנפקדת בעולם כבר הקיפה את חלק הארי של האנושות. עריכת מפקד מדויק היא אתגר קשה גם במדינה מפותחת (כדי להעריך את זה, כדאי לעצור לרגע ולחשוב כמה מסובך לספור כל אדם במדינה באופן מדויק), אך תארו לעצמיכם במה זה כרוך במדינה עניה שבה חלק גדול מהאוכלוסיה מפוזר באיזורים נידחים ונטולי תשתיות. אכן, התפשטות המפקדים בעולם המתפתח נעשתה אז (ועד היום) בתמיכה של האו״ם, והיכולת למדוד בהדרגה את גודלה ומצבה של האוכלוסיה האנושית כולה גם שיקפה וגם אפשרה התסכלות גלובלית יותר על התפתחותה של האנושות.
ללא היכולת למדוד את מצבה של האוכלוסיה האנושית כולה, אין שום משמעות למחשבה על ״פיתוח בר קיימא״. עצם הרעיון של קיימות קשור מטבעו בהבנה של מגמות ארוכות טווח. ללא היכולת למדוד את מצבה של האנושות - גודלה, הפעילות שלה, מצבה הכלכלי החברתי והבריאותי - לא היתה לנו את היכולת לדעת באיזה כיוון אנחנו צועדים, באיזה מידה רווחתנו משתפרת ובאיזה מידה ההשפעה שלנו על הטבע פוחתת או לא. בלי היכולת למדוד, לא היינו יודעים למשל שבמהלך 200 השנים האחרונות האוכלוסיה העולמית, ויחד איתה הלחץ על משאבי הטבע, צמחה פי שמונה (ממיליארד אחד לשמונה!), אך גם לא היינו יודעים שהעליה התלולה הזו מתמתנת ככל שמדינות מתפתחות כלכלית, ולכן ניתן לחזות שהאוכלוסיה העולמית תגיע לשיא של בערך ב-11 מיליארד בשנת 2100 ולא תעלה עוד.
היכולת למדוד לא רק את מספרה אלא את מצבה של האכלוסיה הן בתוך המדינה והן בעולם באמצעות מפקדים היא מה שמאפשר למדינות להגדיר יעדים להתפתחותן ולנטר את ההתקדמות, ומה שאיפשר לקהילה הבינלאומית כולה לאמץ יחד את יעדי הפיתוח העולמיים ל-2030. אלה כוללים, למשל, גישה אוניברסלית למים בטוחים לשתיה (כיום: נגיש רק ל-70%) ולחשמל (כיום נגיש ל-90%, בשנת 2000 היה נגיש ל-78%). המפקדים מאפשרים לנו לדעת כמה התקדמנו עד היום, כמה עבודה נשארה כדי להגיע ליעד, וחשוב מכל: לנטר את ההתקדמות ולהטיל את האחריות להשגת היעדים על השלטון.