טראומה לא פשוטה עברה על הציבור בשנה האחרונה. ציון הרשב"י במירון, אחד המקומות שהכי מזוהים עם מידת הרחמים, ניסים, ישועות ושמחה - הפך למקום המזוהה עם שכול ואובדן, ו"אסון מירון".
האם האסון גרם לאנשים לחשוש מלנסוע למירון? האם אנשים מתקשים לחזור לאותם המקומות ולראות את מקום האסון? שוחחתי איתם, וחלק מהתשובות ששמעתי לגמרי הפתיעו אותי.
"אתה ליטאי, אתה בחיים לא תבין מה המשמעות של לנסוע למירון", אומר לי שמעון (28), "בשבילכם רשב"י זו חגיגה, בשבילנו זו התרוממות רוחנית אדירה, אף אחד לא מסוגל לחשוב על לא להיות במירון בל"ג בעומר, ולא פלא שאנחנו רואים בתקנות האלו רדיפה".
האם אתה לא מצטמרר כשאתה רואה את שביל המוות - ויודע שנפטרו שם כל כך הרבה אנשים? אתה לא בהלם כשאתה עובר במקום שבו העמידו את הגופות האחת אחרי השנייה?
"זה כואב לי, אז מה?! אני מדליק נר וממשיך הלאה. אני לפחות פעם בחודש נוסע למירון, ואי אפשר לעצור את שגרת החיים. אתה חושב שאנשים שעוברים תאונה צריכים להפסיק לנסוע בכביש?! ממשיכים הלאה את החיים".
אתה לא פוגש אנשים שאומרים לך "אני לא מסוגל רגשית לשוב אל המקום הזה שבו קרה האסון"?
"ממש לא. אני רואה שאנשים עשו הכל כדי להשיג כרטיס, והם ציפו לבואו של ל"ג בעומר. מהשאלה שלך אני רואה שאתה לא מבין את המשמעות של ל"ג בעומר בעיני החסידים. לא לנסוע בל"ג בעומר למירון זה יותר מופרך מלא לעלות על כביש אחרי תאונה".
וכשאתה רואה את המקום שבו אירע האסון אתה לא מצטמרר?
"אני מדליק נר וממשיך הלאה. אני לא מבין את השאלה שלך. מה אני אמור לעשות? זה מקום שאני רגיל להיות בו ואין לי שום תוכניות להפסיק לנסוע לשם מתישהו".
בעוד ששמעון התקשה אפילו להבין את השאלה, צביקי (25) הזדהה לחלוטין:
"אני לא מסוגל לחזור לשם. אני רואה שאנשים רודפים להשיג כרטיס ואני לא מצליח להבין את זה. אין להם טראומות? אין להם פלאשבקים כשהם רואים אנשים רוקדים ושמחים במקום האסון? אני לא מצליח להבין את זה", הוא אומר, נסער.
"שמעתי שבשנה שעברה אנשים המשיכו לשיר ולרקוד באזור האסון", הוא מוסיף. "אפילו במקום שבו אירע האסון. אני חושב שהם הדחיקו את הרגשות וזאת הייתה הדרך שלהם להמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום. אני לא חושב שאדם שבריא בנפשו יכול להמשיך ולרקוד כמה דקות אחרי האסון באותו המקום שבו הוא קרה".
אתה לא חושב שאנשים צריכים להמשיך הלאה?
"בוודאי שהם צריכים, אבל אם הם בריאים בנפשם לא אמור להיות להם קל להמשיך הלאה. כשאדם עושה תאונה באופן טבעי הוא ינסה כמה שפחות לעלות על הכביש, וגם אם הוא מבין שצריך להמשיך הלאה זה לא יהיה לו קל. אני רואה יותר מדי אנשים שהפחד אפילו לא בתודעה שלהם וזה נראה לי קצת מוזר. זה נראה לך הגיוני שאדם שעבר תאונה יעלה על הכביש ולא יצליח להבין למה הוא בכלל אמור לפחד?! לי זה נראה מוזר".
צביה (42), דווקא רואה את התופעה בעיניים חיוביות:
"אני ממש מתרגשת כשאני מבינה עד כמה אנשים מחוברים לאור הגדול של רשב"י. אני רואה שאנשים כל כך מחוברים למהות של היום הזה ולקדושה של המקום הזה שהם מצליחים להתנתק מהכאב הגדול ולשמוח בשמחה של ל"ג בעומר. אני חושבת שזה כעין מה שאומרים על שמחת התורה - "חזו בני חביבי דמשתכחין בצערא דילהון ועסקין בחדוותא דילי".
כשאת שומעת על זה שאנשים היו מסוגלים לרקוד גם אחרי האסון ברחבת ההדלקה, ואפילו בשביל המוות - האם גם את זה את רואה באור חיובי?
"בוודאי. אני חושבת שהיהדות שלנו כולה מבוססת על מסירות נפש, ואם אנשים היו מסוגלים לרקוד במחנות השמדה וברדיפות קשות בעבר, אין סיבה שלא ימשיכו לרקוד אחרי האסון גם במקום שבו אירע האסון. כשאתה נוסע למערת המכפלה קשה לך להיות שם בגלל הפרעות שהיו בחברון?".
אחרי האסון, דיברת עם מישהו על מה שקרה, או שפשוט המשכת הלאה?
"אנחנו יהודים. אנחנו רגילים להמשיך הלאה אחרי אסונות. מה יעזור לי לעצור את החיים ולדבר על זה עם מישהו? סתם להתבכיין? כאבתי כמו כולם, אמרתי פרקי תהילים, ואפילו קיבלתי על עצמי קבלות לעילוי נשמת הקדושים, וזהו. מה יעזור לי לדבר על מה שקרה?!".
פנחס (32) נראה כאוב במיוחד. הוא מספר על הקושי להתקרב לאזור הצפון, ועל התסכול שלו כשהוא רואה אנשים שזה לא נגע בהם.
"יש בסיפור הזה כמה דברים שאני לא מסוגל להבין אותם", הוא אומר. "כשאני נסעתי בפסח לצפת והתקרבתי לכביש של מירון התחלתי לרעוד. חשבתי על האנשים שעמדו כאן בשנה שעברה ברגעים של חוסר הידיעה - או גרוע יותר, ברגעים של הידיעה הקשה.
"בלגן, אוטובוסים, ילדים בוכים, אבות ואימהות שלא יודעים כיצד להתמודד עם הרגעים האלו, ואני פוגש המון אנשים שהכאב כאילו לא פוגע בהם. אני לא מבין איך אנשים מסוגלים לקנות כרטיס ולנסוע כאילו לא קרה כלום. יש לכם לב של אבן?!
"אני רוצה לומר לך משהו כואב, ואני לא בטוח שתבין אותי אבל זאת התחושה שלי: אני שם לב לדקויות שאנשים אחרים לא שמים אליהם לב, והרגשתי שהיו אנשים שהאסון הזה באמת לא נגע בהם. ראיתי שהם מביעים זעזוע עמוק, מצקצקים בלשונם ומשפילים את עיניהם בכאב - ואני אומר לך שהם עשו את זה רק כי זאת האופנה החברתית. זה לא באמת נגע בהם".
יכול להיות שהם לא היו מסוגלים להתמודד עם הכאב הנורא ולכן הם הדחיקו אותו ולא רצו לגעת בו...
"נכון, אני לא דן אותם לכף חובה, ואני לא חושב שזה מרוע לב. אבל יש דברים אחרים שהם כן מרוע לב. כשאנשים מתייחסים למשטרה כאל אויב שרוצה לרדוף אותנו, במקום לראות בהם את האנשים שבאו לשמור עלינו זה רוע לב צרוף. הרי ראינו כבר שמדובר בפיקוח נפש, ואף אחד כבר לא חושב שלא יכול לקרות אסון - אז איך יש אנשים שלא מתייחסים ברצינות?!
"אני יודע שזה לא רוב הציבור, אבל יש דברים שאני לא מבין אותם ואני חושב שכחברה אנחנו חייבים להוקיע אותם. אני חושב שאנחנו צריכים להוקיע בשאט נפש את הפגנות הקנאים כנגד תקנות המשטרה".
"תראה משהו", הוא ממשיך ומקריא לי מודעה שהגיעה אליו: "'קו מלחמת אש קודש - מלחמה בציונים ועלייה פרטית להילולת רבי שמעון בר יוחאי. מלא אקשן וצחוקים, רק למבינים אידיש!'. אתה קולט? אנשים מתכננים להריץ בדיחות על תקנות 'הציונים' כשבשנה שעברה אנשים נפטרו רק בגלל שלא היו את התקנות האלו. אני לא מצליח להבין איך יהודי יכול לצחוק אחרי אסון כזה?!".
אתה לגמרי צודק. רק אומר לך שיש סיטואציות שבהן אנשים משתמשים בצחוק כמנגנון הגנה, והם צוחקים במקום לבכות. נקווה שזאת הסיבה שאותם אנשים צוחקים. אבל זה כמובן לא סותר את העובדה שאנחנו צריכים להוקיע תופעות מזעזעות שכאלו.
• • •
כך או כך, נקווה שהחג הזה יעבור על כולנו בשלום, ושזכותו של רשב"י תעמוד לכולנו לישועה ביום הקדוש הזה, ושבשנה הבאה תעלה השאלה: כיצד יש אנשים שמסוגלים לא לנסוע לרשב"י לאור הישועות הגדולות שעם ישראל רואה שם...
•
(לפניות לכותב: israel@kikar.co.il)