בפרשתינו נתקלים אנו בדבר מיוחד שהוא חלוקת ארץ ישראל ע"פ ה' בגורל לכל נחלה.
בניגוד להיערכות שציווה משה בחלוקת הארץ ע"פ ה' בגורל יצאו דופן שבט ראובן וחצי שבט מנשה בראותם חבל ארץ שופע מאוד וחמדו אותו על פני ארץ ישראל ע"פ גורל אך כל רצונם לקבל חבל נחלה זה היה מותנה כמו שמשה רבינו מצווה אותם באומרו.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה': (במדבר ל"ב כ'-כ"ב).
עצם ההעזה של שבט ראובן לבקש בקשה כזו נועזת ממשה רבינו ובמיוחד שה' ציוה אותו לנחול ע"פ גורל זה עצמו סטיה מציווי ה' וגם פזילה למקום " מי אמר שהוא טוב יותר ממה שה' ציווה"?
ועוד להתפצל מאחיהם בארץ ישראל ולכאורה גם לא לסייע בידם בכיבוש ארץ ישראל שהיא מצווה בפני עצמה .כי חלקם מחוץ לארץ. דבר זה גם מעורר תמיהות כלפי חוץ .כל מי שרואה חושב עליהם שהם פורשים מאחיהם ולא מתאחדים יחד איתם וגם אולי יגרום לזלזול בחיבת ארץ ישראל שהרי חלקם בעבר הירדן. ראובן גד וחצי שבט מנשה
כוונתם של השבטים ראובן גד וחצי שבט מנשה הייתה לעבור לארץ ישראל למלא כל התחייבותם לאחים שלהם ורק אח"כ לחזור לעבר הירדן – אבל זה לא היה מובן כך ע"י השבטים האחרים מתגובת משה לבקשתם אנו רואים כלל גדול בחיים ובהלכה כמפורש במשנה!
ע"פ המשנה במסכת שקלים פרק ג משנה ב: נאמר ...."אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל". ואומר: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם" (משלי ג ד)."
אנחנו לא בעלי בתים על התדמית שלנו. הרבה פעמים אדם אומר לעצמו שהוא בטוח בצדקת דרכו, ולא אכפת לו מה חושבים עליו, אולם חז"ל אמרו שאדם צריך תמיד לצאת גם ידי חובת ההסברה בעיני אחרים, שגם הם יראו שדרכו נאותה.
זה בסיס הרעיון של "מראית עין" - החיוב שלא להיחשד בעיני אנשים בעשיית מעשים בלתי ראויים.
אנו רואים מכאן שאיננו מחזיקים במוניטין שלנו. אנחנו לא בעלי בתים על התדמית שלנו, ולא יכולים לעשות בדיוק את מה שאנו רוצים לעשות. עלינו לשקול את מה שאנו עושים ואיך ישפיע על אחרים, מה יהיה הרושם הכללי שייוצר בעיני אנשים אחרים, ולא לומר שלא איכפת לנו מה שאחרים חושבים, אלא אנו צריכים להיות מודעים להשפעה שיש למעשים שלנו על אחרים, ולעשות הכול שנמצא חן בעיני אלוקים ואדם.
כדי לצאת ידי שמים חייבים לצאת ידי הבריות! אבל אם אנו עושים מעשים שמשקפים דברים שנראים כלפי חוץ תמוהים ומעוררים שאלות הרי שאנו חייבים לתקן את יצירת התדמית שנוצרה ולהראות שיקוף נאות כלפי חוץ שלא מעורר שאלות . ולכן ענה משה רבינו להם את התנאי המפורסם "תנאי בני ראובן". ועל כן אנו מצווים כל הזמן .