באחת הישיבות במשרד החינוך דנו בשאלת הנוער הנושר במגזר החרדי והטיפול בו, דנו על פתרונות לכאן ולכאן, באותה ישיבה השתתפו עסקני נוער חרדי, לצד ייצוג של ראשי ישיבות רלוונטיים, ונציגות משרד החינוך, לפתע קם אחד מהיושבים סביב השולחן ושאל שאלה מרתקת: "מתי אפשר לזהות נער נושר, או במילים אחרות מה הם הסימנים הראשונים לנוער נושר....
הנציגות החרדית במקום התכווצה במקומה ולא בגלל שלא היה להם מענה, אלא כי התושבות לזה הם ניואנסים דקים מאוד שמי שלא מגיע מתוכו יתקשה להבין, יש ציבור שכיפה עם ובלי סרט זה הקו, יש ציבור שצורת המכנסיים או התספורת, או הכובע והחליפה וצורת לבישתם, צבע החלוצה, יש מקומות שדווקא הפלאפון המוגן ולא מוגן וכו' בקיצור זו טבלה ארוכה שבשביל להבין אותה יש צורך בידע מגזרי מוקדם.
ואז שאל מנכ"ל המשרד, אז איך ניתן לזהות נער טרום נשירה? ושוב התשובה הייתה תלוי קהילה/ ישיבה/ עדה/ וכו' הוסיף והקשה המנכ"ל האם ישנה נוסחה שנוכל להגדיר לפרוטוקול כטרום נשירה בכדי להגדירו ככזה הניצרך למענה תואם, והתשובה הייתה שאין נוסחה אחידה, כמו שאין נוסחה אחידה במענה החוקי מיהו חרדי.
המצוקה שנדונה שם באותו משרד היא שאלה שאמורה להעסיק כל הורה וכל איש חינוך, ולא דווקא בממד של נשירה אלא יותר בממד של מצוקה של הנער/ה, של הצורך שלו לעזרה, ליחס, לחום לאהבה, איך יתכן שבשנת 2022 אין שום אפליקציה שיכולה לזהות ע"פ נוסחאות כאלו ואחרות מצוקות של נערים טרום שינויים ומעשים שלעיתים הם אל חזור.
התשובה לשאלה זו היא שכנראה גם לעולם לא יהיה, וזה בגלל טעות בנתוני המשוואה שאנו מנסים לייצר בבואנו לדיון זה, את סוד הסיבה לנוסחה ניתן ללמוד בפרשתנו על פי ביאור של האלשיך הקדוש.
אחת מהדמויות הבודדות ששמם מוזכר בקפידה יחד עם הביטוי קדוש הוא רבי משה אלשיך או כפי שקוראים לו "האלשיך הקדוש" הוא נולד בתורכיה בשנת ה"א רס"ז (1507) ולמד אצל גדולי הדור דאז, ר' יוסף טאיטצק ומרן ר' יוסף קארו. הוא עלה לארץ ישראל, התיישב בצפת, והיה חבר בבית דינו של מרן. בפרשת הסמיכה המפורסמת, הוא הוסמך ע"י מרן בסמיכת הסנהדרין. הוא היה שד"ר- שלוחא דרבנן, היינו שליח מטעם הקהילה לחו"ל לאיסוף כספים לטובת הישוב בצפת והגיע לכמה קהילות במזרח. מדרשותיו על פרשת השבוע הורכבו פירושיו המפורסמים לתנ"ך, תלמידו בתורת הנגלה היה רבי חיים ויטאל (מי שהיה תלמידו של האר"י בתורת הנסתר). הוא נפטר אחרי שנת ה"א שנ"ג (1593).
כאמור האלשיך הקדוש היה גבאי צדקה וחש את תחושת הנזקק לתרומה מאת העשיר הנדיב, את תחושתו באותם רגעים הוא משלב בביאורו על התורה בפרשתנו על הפסוק " וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" ועל הדרך זכינו ביסוד לכל החיים. (קצת ארוך אבל שווה קריאה כולל המשל הנפלא)
"הנה גם פה רמז אשר כתבנו למעלה, שלימד דעת את העם בל יעמוד עשיר בדבר רע להרחיק את הקרוב מקרוב כי יִוָרֵשׁ וכחש בו כי לא קרוב אליו הוא, הפך מדתו יתברך לאהוב את העני, וכו' או יאמר ענין מאמרם ז"ל (תנחומא משפטים ט) על פסוק (תהלים סא ח) ישב עולם לפני אלהים [חסד ואמת מן ינצרוהו], שאמר דוד להקב"ה למה בראת עניים וישב עולם בשוה לפני אלהים, והשיב לו הוא יתברך אם כן חסד ואמת מן ינצרוהו, מי ינצור מצות חסד וצדקה אם לא יהיו מקבלים. נמצא כי את העני הזה היה הוא יתברך מנכה עונותיו בייסורין אחרים אלמלא שרצה הקדוש ברוך הוא שעל פי דרכם יזכו העשירים על ידם, באופן כי העשירים הם סבת דלות הדלים. וזה טעם גדול עד מאד להסיר לב ראשי עם הארץ מלקפוץ את ידם להטיב את העניים והאביונים, כי הלא העשירים סבת דלותם. וזהו אומרו וכי ימוך אחיך כלומר לאח יחשב לך להועילו. כי הלא מה שמטה ידו הוא על היותו עמך למען תזכה בו, שאם לא כן לא היה עני. לכן והחזקת בו.
ואמר ומטה ידו והחזקת בו וכו', לומר כי לא תאחר עד יחזר על הפתחים להטיב לו. והוא משל אל הולך בדרך בזמן עב טיט וירא והנה איש בא בדרך ההוא, יחוג וינוע בקרב הרפש וטיט בתשות כח, ויאמרו לאיש אשר כח בו להעריצו, שלח ידך ותמוך יד החלש ההוא בל יפול בטיט ההוא כי היחל להתמוטט בו, ויען האיש ההוא הלא עודנו עומד על רגליו ולא נפל, אניחהו וכי יפול אשתדל להקימו, ויעש כן; ועוד זה מדבר וזה בא ויפול ברפש וטיט וימלא מראשו ועד רגליו פיו ועיניו גופו ובגדיו, בלא יוכלו יגעו בלבושיו לא ניכר בחוצות; כי גם כי אז יחרץ הגבור בגבורתו ויתן יד ויקימנו ורחץ בשרו במים והרב יכבס בגדיו, לא יוכל לנקותם ולטהר טינוף חלאתם, לא שליש ולא רביע הנקיון אשר היה בם טרם יפול, מלבד צער נפילה וכאב רצוץ החבטה. באופן כי מה זכות תערכו לאשר הקימו אחרי נופלו, והיה לאל ידו מטרם יפול להחזיק בו ולתומכו שלא יפול, כי אדרבא קללה תחשב לו, כי הוא היסב כל רעתו ככל החזיון הזה. הלא יקרה גם הוא לכל איש אשר ספק בידו להחזיק ביד המתחיל לירד מנכסיו. כי אם כסף ילוה לו להסתחר בסחורתו, יהיה הולך ומרויח להתקיים בריוח, וישאר לו קרן קיימת וישאר חי בשכר וגם קרנו תרום בכבוד, כי ירויח יותר מכדי מזונו. כי אז טוב לו מלומר מה לי לתמוך ביד המתחיל ליפול אשר עודנו אוכל משלו, אניחהו עד כלות ממונו ונפרנסנו מן הצדקה. כי לא זו הדרך הטובה חלילה, כי הלא הוא כמחזיק ביד הנופל תוך הטיט שיסעדנו בל יפול ברעה גדולה כמדובר. ויותר ממנו כי הוא כמקיים נפשו בגופו ויקרא חי, מה שאין כן אחרי נפלו בדלות כי אז הוא חשוב כמת, וטוב לך לעשות יקרא חי כי אז חי חי הוא יודך. ועל כן לפקוח עינינו בדבר הזה בא האלהים ויאמר ומטה ידו עמך והחזקת בו כו' וחי עמך, כלומר למה תתאחר מלהטיב לו עד יהיה עני חשוב כמת באופן תהיה אתה חי והוא מת. וטוב הוא יהיה חי עמך על ידי שתחזיק בידו שלא יפול, כי אחרי נפלו עוד לא ירים ראש ויהיה מת עמך תמיד. ע"כ:"
האלשיך הקדוש מדבר על תהליך הזיהוי של האח הנופל, אבל לפני שהוא מדבר על הצורך בעזרה עבורו הוא נותן הקדמה יסודית באמונה ע"פ המדרש עם דוד המלך, העשיר הוא סיבת הדלות של העני וכן להפך, יש פה תהליך שהקב"ה ברא עולם, שבו הוא העשיר אדם אחד והעני אדם אחר וכל אחד הוא הסיבה של השני, העני נזקק לתיקון שלו והעשיר לתיקון שלו, ועל ידי שהעני מסתובב בעולם זה התיקון שלו ועל ידי שהעשיר נותן לעני זה התיקון שלו, כלפי שמים אין הבדל בתיקונים של שניהם לכל אחד תיקון משלו בדרך שההשגחה העליונה בחרה, וחובה על שניהם לבצע את התיקון כפי גזרת החכמה העליונה, ויתרה מזו כל אחד הוא סיבת האחר, ולכן לעשיר אין רשות לקמוץ את ידו כי הוא סיבת העני-
"נמצא כי את העני הזה היה הוא יתברך מנכה עונותיו בייסורין אחרים אלמלא שרצה הקדוש ברוך הוא שעל פי דרכם יזכו העשירים על ידם, באופן כי העשירים הם סבת דלות הדלים. וזה טעם גדול עד מאד להסיר לב ראשי עם הארץ מלקפוץ את ידם להטיב את העניים והאביונים, כי הלא העשירים סבת דלותם".
ההסתכלות הזו משנה את נתוני המשוואה בעולם, את דרכי וסיבת ההשגחה לכל יציר ובריאה ותפקידו עלי אדמות, האח העני והאח העשיר כולם אחים בני אותה משפחה, שכל מחליט אב המשפחה לכלכל את המשפחה, ועל פי דברים אלו ניתן להבין מעולה את דברי הרמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ב
"לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, כל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחסו, שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם שנאמר אכזרי המה ולא ירחמו, וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו, ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן, הלעכו"ם ששונאין אותן ורודפים אחריהן הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן"
אם בדיני ממונות כך היא הלכה בדיני נפשות החמורים על אחת כמה וכמה, כאשר יש נער שנפשו עגומה עליו מכל סיבה, מי שממתין עד שאותו נער/ה יטבע בטיט ואז יקים ארגון/ מוסד/ כפר נוער לטפל בהם הוא כמו אותו אדם מהמשל של האלשיך הקדוש, אבל האדם המאמין מבין שסיבת הבן או הבת (הביולוגים או הרוחניים) לא נזקקים לנו אלא ההשגחה העליונה סדרה את הבריאה כמו העני והעשיר, שאנו נהיה שם עבורם ולכל צרכיהם, והם פה עבורנו עבור התיקון שלנו לא פחות.
היות שכך נבין למה אין תהליך זיהוי לפי סיסמא אחת שיכולה להיכתב בפרוטוקול של משרד החינוך מי הוא נער/ה נושר, כי כל נער שהוא בן/בת למשפחה מסוימת צריך לעבור את תהליך הקשיים שלו עם ההורים שלו, שהם סיבת הנער כמו שהנער סיבת ההורים (על משקל העני והעשיר) אין מענה הוליסטי על פי נוסחה כוללנית, יש מענה אינדיבידואלי לכל אחד בעולם במידה שווה להורים ולצאצאיהם, מי שמתחמק ממענה או נועל דלת בפניהם עובר על לאו מפורש בתורה של וכי ימוך אחיך, ומעבר לזה הוא לא הבין את תהליך ההשגחה הפרטית לכל משפחה על מתכונתה.
הנוסחה היחידה לזהות טרום נשירה בציבור החרדי הוא על ידי קשר חם ואישי, הבנת הנפש וההתמודדות נכון לשנת 2022, רק קשר חם אישי מבין ומכיל יהיה נוסחת זיהוי אבל בד בבד גם המענה למצוקה, ככל שסיסמאות כמו אם הוא/היא לא כמונו אין להם מקום בבית ישמעו לא רק שנפסיד את הילדים אלא ההורים יפסידו את סוד תיקונם בעולם הילד/ה הזה במתכונתו הוא הסיבה שאתה בעולם.
מי לא מבין עכשיו למה ומדוע דווקא האלשיך היה מהיחידים שזכה לכינויי "האלשיך הקדוש"!!
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין