1:
פרשת ״אמור״ היא הפרשה השניה בגודלה במספר המצוות האמורות בה, ששים ושלוש מצוות עשה ולא תעשה. (הראשונה בגודלה היא פרשת כי תצא עם שבעים וארבע מצוות)
פרשתנו מתחילה בפנייה לשבט הכהונה והצורך שהם יהיו פרושים יותר משאר עם ישראל כדי לשרת את ה׳ בבית המקדש.
שלא כמו הפרשה הקודמת שעסקה בענייני פרישות של כל עם ישראל במצוות ואזהרות מיוחדות שמבדילות אותם משאר העמים, כאן עולה הפרישות דרגה ומבדילה את הכהנים משאר ישראל גם כן במצוות ואזהרות שמיוחדות רק להם.
גם בכהנים עצמם ישנן שתי דרגות, האחת של כהן הדיוט והגבוהה יותר של כהן גדול.
את עיקר ההבדל בין כהן הדיוט לכהן גדול אפשר למצוא באיסור להיטמא למתים.
להדיוט אסור להיטמא לכל מת חוץ משבעת קרוביו שהם מולידיו (אביו ואמו), הנולדים עמו (אחיו ואחותו) ,וילדיו (בנו ובתו) וכמובן אשתו שהיא כגופו.
רק לשבעה אלו מותר לכהן הדיוט להיטמא, לאלו אך לא לאלו שקשורים להם דוגמת גיסו וחתנו.
לעומת זה לכהן גדול אסור להיטמא אף לשבעת קרוביו וכך נמצא הוא במדרגת פרישות יותר גדולה.
2:
״ויאמר ה׳ אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו״.
״האור החיים״ הקדוש שואל מדוע שינתה פה התורה בלשונה ונקטה בלשון ״אמירה״ ולא כתמיד בלשון ״דיבור״. (ויאמר ה׳ אל משה, אמור אל.. - לעומת וידבר ה׳ אל משה, דבר אל.. וכו׳).
ועוד מקשה, מדוע כתבה התורה ״הכהנים בני אהרון״, לכאורה לפי הדקדוק אמורים להגיד הפוך, ״בני אהרון הכהנים״, קודם את השם ורק אח״כ את התואר.
מתרץ ה״אור החיים״ שכך אמר הקב״ה למשה, אין נאה ליוצא ונכנס לפני, להסתכל במת ולכן אני אוסר על הכהנים להטמא למת, וזאת הסיבה שכתוב פה לשון ״אמור״ שהוא לשון מעלה ורוממות כמו שכתוב (דברים כו) ״את ה׳ האמרת.. וה׳ האמירך..״.
הקב״ה מבקש ממשה שיסביר לכהנים שבגלל שהם מורמים משאר העם ומשרתי פני מלך, בגלל זה הוסיף להם מעלה שלא יטמאו לנפש אדם כדי שישארו כל הזמן בגדר ״והשם האמריך״.
(אדם שנטמא למת, יורדת קדושתו בדרגה עד לטהרתו).
לפי זה מובן למה כתוב ״אמור אל הכהנים בני אהרון״, כל הסיבה שהשם ״מאמיר״ אותם היא כי הם כהנים ולכן הקדימה והצמידה התורה את התואר כהנים למילה אמור.
אם היה כתוב ״אמור אל בני אהרון הכהנים״ היינו טועים לחשוב שסיבת חשיבותם היא בשל היותם בני אהרון.
3:
במדרש תנחומא מובא שהפסוק מתהילים (יב) ״אמרות ה׳ אימרות טהורות״ מדבר על פסוק זה שלנו שכתוב בו פעמיים לשון אמירה, ״ויאמר ה׳.. אמור אל הכהנים..״.
לכן הפסוק בתהילים כתוב בלשון רבים, וזהו כוונתו של דוד המלך, שהפסוק בתחילת פרשתנו ״ויאמר ה׳ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרון..״ שנאמר בו שתי אמירות - הן אמרות טהורות.
אפשר לשים לב למשהו מעניין, ״בני אהרן״ בגימטריה שלוש מאות שמונה עשרה וחז״ל אומרים שמספר הכהנים הגדולים שהיו בבית ראשון ושני הם גם שלוש מאות ושמונה עשרה, בבית ראשון היו שמונה עשרה ובבית שני שלוש מאות.
4:
האם העלייה להר הבית, מעכבת או מזרזת את הגאולה?
פזיזות אחת, של אדם חשוב אחד שלא הבין של״תקופת המתנה״ יש השלכות גדולות להמשך, הביאה עלינו מיתה, קשיי פרנסה לגברים וצער הריון ולידה לנשים.
אדם הראשון, לא הקשיב לקב״ה שציוה עליו שלא לאכול מ״עץ הדעת״.
כתוב ב״מדרש״ שאם רק היה מחכה עוד קצת בסבלנות, בסך הכל שלוש שעות, היה מקבל רשות להנות מ״עץ הדעת״ שבמקור היה אמור להיות שמו ״עץ הדעת טוב״ בלי המילה ״רע״.
הגמרא בסנהדרין (לח:) אומרת שבשעה התשיעית של יום שישי בו נברא, נצטווה אדם שלא לאכול מעץ הדעת,
בשעה העשירית חטא ואכל, בשעה האחת עשרה נידון ובשעה השתיים עשרה גורש מגן עדן.
התוכנית המקורית היתה שבעוד שלוש שעות, בכניסתה של שבת קודש, אמור היה לקדש על היין שנעשה מפירותיו של ״עץ הדעת״, אך אדם הראשון הפסיד אותה.
לפי זה יוצא ששורש החטא לא היה האכילה, אלא הפזיזות, ביטול חשיבותה של תקופת ההמתנה.
ה״אור החיים״ הקדוש מסביר ששלוש שעות אלו הן שורש הסיבה מדוע צריכים לחכות שלוש שנות עורלה עד שיהיה הפרי ראוי לאכילה.
זהו גם פירוש הכתוב במסכת סנהדרין (לח:) ״אדם, מושך בעורלתו היה״.
כי לולי אדם הראשון, לא היה לנו את כל ענייני העורלה.
לפעמים תקופת ההמתנה חשובה לפחות כמו היעד עצמו.
מי שימתין - ירוויח.
מי שלא - יפסיד.
התהליך של לא לגעת ב״עץ הדעת״, היה חשוב כדי לגרום לאדם הראשון להגיע למצב של שלמות ויכולת רוחנית לאכול מפירותיו.
לפני שאמשיך, אקדים ואומר שקטונתי, הכי קטונתי שאפשר מלדבר על הנושא הטעון הזה וברור שאני מכבד כל אדם ודעותיו.
בכל זאת רציתי לשתף אתכם במחשבות שהיו לי על הנושא, ער אני לעובדה ויתכן כי אני טועה ובגדול.
ישנם צדיקים אמיתיים שממש ״חיים״ את הר הבית, שיכולים להרגיש בבשרם את בית המקדש עצמו שיגיע בקרוב, צדיקים שהמקום מעורר בהם התרגשות ועלייה רוחנית גדולה.
ישנם צדיקים שלא יהיו מסוגלים לחיות עם תבוסתנות וכניעה לאפשרות שמקבלי ההחלטות יחליטו לעשות סלקציה, לערבים מותר, ליהודים אסור.
חלקם אף חברים טובים שלי והם יודעים את זה, עפר אני לרגליהם, הלוואי והיתה לי עשירית מיראת השמים שלהם.
בכל זאת, הנושא מציק לי.
מה באמת רוצה מאיתנו הקב״ה, שהחריב לנו את בית המקדש בגלל שלא שמענו בקולו?
האם הוא רוצה שנראה לו את הכמיהה שלנו לבית המקדש על ידי זה שנכנס להר הבית, למקום שהוא אסר לנו להיות בו ללא תנאים מסוימים שאין אותם בנמצא עדיין?
או שנראה לו את הכמיהה שלנו על ידי שנשמע בקולו ונחכה בסבלנות עד שיחזיר לנו את בית המקדש.
בלי להכנס פה לסוגיא הלא פשוטה הזאת שמלאה דינים ותנאים, רוב הפוסקים ובינהם הרמב״ם פסקו שהאיסור להכנס להר הבית עדיין בעינו עומד, העונש עליו במקרים מסוימים הוא ״כרת״!
(פוסקים כר׳ הונא שקדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבוא).
אני יודע שיש מחלוקת האם המיקום הנוכחי הוא אותו מיקום מקורי שהיה בבית המקדש, חלק מהרבנים של הציונות הדתית פסקו שאין בו בעיה.
כל הנושא החשוב הזה נמצא בסימן שאלה אחד גדול.
עם ישראל נהגו בכל הדורות שבמקרים של אי וודאות הולכים כמו דעת הרוב, דעתם של גדולי ישראל שמקובלים על רוב הציבור הירא שמים של עם ישראל.
לפעמים, כשה״ספק״ הוא מדרבנן, או בדברים שאינם קריטיים, נוהגים בו ל״קולא״.
במקרה שלנו, הספק הוא קריטי, של ״כרת״, ספק דאורייתא שכדאי לנהוג בו ל״חומרא״.
אנחנו בעיצומה של ״תקופת ההמתנה״ לבית המקדש.
בתקופה זאת, נשמות רבות משלימות את תיקונן, תקופה שלהתנהגות שלנו יש השלכה על המועד בו יבנה בית המקדש.
מה שמטריד את מנוחתי, האם אלו שנוהגים לעלות להר הבית, משמחים את הקב״ה ומקרבים את הגאולה, או מצערים אותו חלילה ומרחיקים אותה.
הצדיקים שעולים להר הבית, נמצאים במצב של ספק עבירה דאורייתא, ספק של כרת, ספק שנוהגים בו לחומרא.
כמובן שאין בדעתי להגיד לאף אחד איך לנהוג, בשביל זה יש את פוסקי הדור, אבל בכל זאת רציתי לשתף אתכם בעוד כיוון מחשבה לנושא ה״כריתי״ (קריטי) הזה.
יתכן שקבלתנו הסופית את הר הבית, מותנית בזה שלא נגיע אליו לפני הזמן, בתקופת ההמתנה.
יתכן שמי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת.
יתכן שהדבקות והאהבה של מי שעולה לשם, בעצם עושה את הפעולה ההפוכה ומרחיקה ממנו את המקום האהוב עליו.
אולי ישנה סיבה לזה שאסר עלינו הקב״ה להתקרב לשם, סיבה שהיא לטובתנו, סיבה שלא כדאי לנו להמר עליה שמא נפסיד בגדול.
בציפייה למשיח שיבוא בקרוב.
(אגלה לכם סוד, יש לי בארון בגדים מוכנים לכבודו, בגדים שאני לא מעז לגעת בהם בתקופת ההמתנה).
עמירן דביר (דבורקין) הלוי