"חגיגה משפחתית"; כך עלו בעבר לציונו של הרשב"י במירון

שירת "בר יוחאי" בוקעת מכל פינה והשמחה מרקיעה שחקים. "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", הוא מפשפט שנשמע שוב ושוב בדרך העולה להר מירון.

יוסי זילקוביץ זוכר את מירון 45 שנה

זילקוביץ הינו יליד מירון והוא זוכר את המקום עוד מימי ילדותו. כיום הוא משמש כיו"ר ארגון חסדי שבתאי והוא נכד למייסדי המושב כאשר הוא בעצמו כבר מגדל דור רביעי למושב.

"מזיכרונותיי כילד הכל היה בהיקפים קטנים", הוא מספר ל'כיכר', "היה את הציר המרכזי והוא היה מלא בדוכנים לרכישת שמנים וכל מיני קמעות מעניינות. כבר במוצאי פסח, בואכה יום העצמאות היו מגיעים אנשים עם כבשים וצאן לשחיטה לסעודה לקראת יום ההילולא. אנשים התמקמו במושב שבועיים מראש עם רכבים עמוסים בכל טוב כדי לתפוס מקום טוב ביום ההילולא.

"עשו מהלך נכון שניקו את הכביש לטובת התחבורה כי מטבע הדברים כמות המבקרים עלתה מדי שנה. חמותי זוכרת שהם היו עומדים בסלע קטן בכניסה למושב וסופרים את האוטובוסים שעולים עד לציון עצמו, דבר שכיום ברור שלא קורה".

מתי המשטרה נכנסה לעשות סדר בציר?

"תראה, לדעתי זה תהליך שהתחיל בעשרים שנים האחרונות. ושוב, בגלל כמות העולים שהלכה וגדלה".

הרב ישראל גליס עולה למירון 68 שנה

אם יש מישהו שיכול לספר לנו בפרוטרוט איך פעם היו עולים לרשב"י, הרב ישראל גליס, איש ירושלים - הוא האדם הנכון.

"סבא שלי שהיה מזקני חסדי ברסלב", מספר הרב גליס ל'כיכר', "כבר בחול המועד פסח הוא תכנן וחישב את צעדיו איך ייסע למירון באותה שנה. במשך השנים השתכללו הדרכים וכלי התחבורה אבל בצעירותו, כדי להגיע לרשב"י כך נסעו: ירדו ברכבת ליפו מירושלים ומשם בספינה לחיפה ומחיפה ברכבת העמק לבית שאן ומשם בעגלות לכנרת ובספינה לטבריה".

גליס מציין פרט מעניין: "העולים לציונו של רשב"י התעכבו בציונו של רבי מאיר בעל הנס ביום י"ד באייר ומשם גם נפלה ההמצאה של יארצייט של רבי מאיר בעל הנס ביום הזה. הרי אין לזה מקור. כנראה שבגלל שהם הגיעו לשם ביום הזה לכן זה השתרש".

הרב גליס ממשיך לתאר את מסעם של העולים: "אחרי מנוחה הם עלו בחרדת קודש לציונו של התנא. לסבא שלי היה חדר מעל ציונו של רבי שמעון יחד עם עוד שני חברים במשך כמה עשרות שנים".

ספר לנו, איך נראו החגיגות בעבר?

"אספר לך את סיפורי וכך גם תבין איך נראו החגיגות: באחד מימי ההילולא נכנסה אמי ע"ה לציון ואמרה תהילים בקולי קולות ובבכי. היא ביקשה וצעקה וכנראה הפריעה למתפללים. כמה מהם עלו לחדרו של סבא שלי ובקשו ממנו שירד להרגיע אותה. כשהוא הגיע לציון הוא שאל אותה 'מה קרה?', אז היא אמרה לו: 'יש לי בנות ואני רוצה בן', אמר לה סבא: 'לכי לשלום, זה בסדר, רבי שמעון שמע את בקשתך'.

"אמי נרגעה ואכן, לאחר תשעה חודשים, באתי לעולם. כמובן שכעבור שלוש שנים לקחו אותי למירון ל'חאלקה'. ההתרגשות הייתה גדולה.

"הנסיעה ערכה שש שעות עם טלטולי דרך קשים ומספר עצירות בצד הדרך. כשהגיעו, נשאו אותי על הכתפיים כשהשמחה וההתרגשות מרקיעות שחקים. גם הדרוזים שהיו בחצר רקדו איתי ונשאו אותי על הכתפיים.

"ל"ג בעומר של אותה שנה היה ביום שישי ולכן את החאלקה כבר עשו בשעות הלילה כאשר בבוקר, שעה אחרי שחרית, היינו אמורים לחזור ירושלים, אבל כאן קרה הגרוע מכל: האוטובוס התחיל לנסוע ואני לתומי ירדתי ממנו תוך כדי שהוא התחיל בנסיעה וכך מעדתי ופתחתי את הראש. מיד חבשו לי חיתול לראש ונסענו לתחנת מד"א בצפת. זה היה המקום הרפואי הקרוב ביותר. כך נסענו כל יושבי האוטבוס, ולאחר שחבשו לי את הפצע, יצאנו לירושלים.

"מצב הרוח היה 'באדמה'. ילד התפנוקים חוזר לירושלים עם תחבושת גדולה לראשו כאשר החולצה הלבנה מוכתמת כולה בדם".

הרב גליס ממשיך בסיפורו המרתק: "הגענו לירושלים בשעות אחרי הצהרים ואחר ההתרגשות המהולה בעצב החליפו לי בגדים ויצאתי עם אבי למקווה לקראת שבת.

"הדלת של המקווה הייתה עם קפיץ מיוחד, כאשר אבי נכנס - ואני נשארתי מאחור - הדלת נתקלה בי בעוצמה רבה. נפלתי על הרצפה בחבטה. עכשיו יש לי מכה נוספת בראש כאשר ברור שיש לי זעזוע מוח. המשבר היה גדול. שעה לפני שבת הזעיקו את ד"ר כהן ואת ד"ר קוקס לבדוק אותי. שניהם קבעו ש'אין מה לעשות ואני צריך לשכב כך מספר ימים ואז להתאושש'. אבי לא ויתר, וכי מה יגידו אלה שירצו לבוא בשבת לראות את הבן המפונק עם פאות? ולכן הוא רץ לאדמו"ר מתולדות אהרן שגר לא רחוק מביתנו וסיפר לו את השתלשלות האירועים.

"האדמו"ר ביקש לבוא ולראות אותי. הוא התיישב ליד המיטה שלי ושאל 'מי המלמד שלו?'. אמרו לו את שמו של יהודי שגר בבתי אונגרין. האדמו"ר ביקש לקרוא לו ומיד כשהוא הגיע שאל אותו האדמו"ר: 'מה למדת עם הילדים לפני שהם נסעו למירון?'. המלמד ענה שהוא שסיפר לנו על רבי שמעון וגם שר איתנו. האדמו"ר ביקש שיספר לי סיפור וישיר איתי שירי מירון וכך התעוררתי לאט לאט.

"אחר כך האדמו"ר שם את ידיו הקדושות על מצחי ואמר: 'אין מה לדאוג, יהיה לו זיכרון טוב והוא יזכה לספר את סיפורו עוד הרבה שנים' וכך אני עושה...".

קובי לוין גר במירון 46 שנה

"בעבר היה חניון של מכוניות שהגיעה עד השכונה העליונה של מירון. היו קונים כרטיסים כדי לעבור את המחסומים ולחנות בסמוך לציון", הוא מספר. "אני זוכר שבשנים הראשונות רק המרוקאים עלו לציון. אחר כך התחילו לעלות גם חסידי זוויעל. אז הם היו כארבעים איש והם עשו אצלנו בבית את הטיש עם האדמו"ר, שזה אגב צמוד לביתו של רבי יחנן הסנדלר.

"במהלך השנים התחילו להגיע חסידויות נוספות כאשר הם בעצמם הולכים וגדלים וכך יוצא שגם כלל עם ישראל ומגיע וגם חסידים ואנשי מעשה".

איך נראתה הדרך להר?

"הכל היה נראה שוק אחד גדול. מכרו שם כל מה שאתה רוצה. אפילו היה שנה - לפני כ-30 שנים - שהיה שם לונה פארק. אחד בתחנת דלק ואחד ליד החומוסייה הסמוכה".

לסיום אומר קובי: "שימשתי שם בהרבה תפקידים. פעם הייתי אחראי על האבטחה, פעם על הכנסת אורחים, על החניונים ועוד שלל תפקידים".

תודה ליהודה אייזיקוביץ על הסיוע בהכנת הכתבה

• נהניתם מהכתבה, מצאתם טעות? רוצים להחמיא, להאיר או להעיר? טקבקו לנו...
  לפניות לכתב: ari@kikar.co.il