אני רוצה לכתוב משהו שנשמע לא מכובד למי שלא מכיר:
יש כאלו שיש להם סבא או סבתא ניצולי שואה (סבתא שלי ז"ל שנמלטה מהנאצים איננה איתנו כבר למעלה מעשור).
יש כאלו שיש להם הורים ניצולי שואה.
לי יש חבר ניצול שואה.
רגע-רגע, הזהרתי כבר בשורה הראשונה שזה עלול להישמע לא מכובד.
החבר הוא מיכאל בראון. או בשמו הקצר: ר' מיכאל.
ר' מיכאל נושק לגיל 90 והוא אחד האנשים הכי צעירים שאני מכיר. לבית הכנסת למשל, אף פעם לא הצלחתי להגיע לפניו. זוגות צעירים שרואים את ר' מיכאל ורעייתו חיה מטיילים יחד ברחובות פתח תקווה, לא יכולים שלא לקנא ברעננות וברומנטיקה של הזוג הצעיר הזה.
בימים שבשגרה, ר' מיכאל לא מרבה לדבר על השואה. אבל מי מחבריו שמתבונן בו רוקד בשמחות נכדיו (מדהים שלמרות היותו איש צעיר יש לו עשרות רבות של נכדים ונינים), או סתם מתבונן בו מתפלל תפילה של יום חול, מבין שמתהלכת בינינו דמות של סולם מוצב ארצה שראשה וליבה מגיעים השמימה. דמות מופת שנותנת תחושה לקרובים אליה שהם יכולים לקרוא לה "חבר".
למה אני מספר את כל זה? (והאמינו לי, עוד לא סיפרתי על ר' מיכאל כלום. לא סיפרתי איך הוא נראה כשהוא אומר את צמד המילים "הרב מפוניבז'" שאליו הוא היה מקורב מאוד לאחר המלחמה, לא כתבתי מילה איך הנער שניצל מציפורני הנאצים מצא את עצמו כאיש הרבנות הצבאית נחשף למראות הכי קשים של מלחמת יום הכיפורים. בכלל, גם על החברות בינינו לא באמת כתבתי... ר' מיכאל זה משהו מאוד אישי).
אני מספר כי נחשפתי למיזם חברתי מדהים שהשיקו השנה נכדיו של ר' מיכאל: סיפור קטן.
איך זה עובד?
אתם שומעים סיפור קטן אחד מסבא, סבתא או שכנה ניצולת שואה, מצלמים אותם מספרים יחד עם ילד או ילדה בני אותו גיל שבו התרחש הסיפור, מעלים לרשת החברתית ומתייגים #סיפור_קטן
התיעוד הראשון (והקטן) במיזם הזה, הוא של ר' מיכאל מספר לאחד מנכדיו בקיצור ממש את סיפורו. אל תפספסו את זה.