מדוע הבעש"ט הקדוש שמח מהוויכוח בין בני זוג?
תלמידי הבעל שם טוב הקדוש ידעו, שאת ההכנות לחג הפסח הוא עורך מתוך שמחה רבה ועצומה.
תלמידיו הגדולים היו נאספים לערוך עימו את ליל הסדר בהתעלות רוחנית גדולה, הבעל שם טוב הקדוש היה יושב בראש השולחן, ומשיח בדברי תורה עמוקים בענייני ההגדה.
בשנת תקט"ז או תקי"ז התנהגותו של הבעל שם טוב הקדוש היתה שונה ומסתורית, ביום אתמול, בשעת שאיבת 'מים שלנו' הבעל שם טוב הקדוש היה שרוי בשמחה רבה, והנה, לעת ערב, בשעת בדיקת חמץ, פניו לבשו ארשת דאוגה.
תלמידי הבעל שם טוב הקדוש הבינו, שיש משהו שמעיב על שמחת החג, והיו גם הם בצער וחרדה.
לאחר בדיקת חמץ, בלילה, קרא הבעל שם טוב הקדוש לעשרה מתלמידיו, וביקש מהם לערוך תיקון חצות בכוונה רבה.
עתה, היה ברור לתלמידיו שהבעל שם טוב הקדוש, מבקש לבטל איזה גזרה שמרחפת על הציבור, ורק עיניו הצופיות מכירות בה.
בבוקר למחרת, התלמידים קיווי לראות את רבם שמח, דבר שיעיד על ביטול הגזרה, אך זה לא קרה, ויותר מכך, ביקש הבעל שם טוב הקדוש מתלמידיו, להתפלל את תפילת שחרית עם כוונות מיוחדות של ראש השנה.
לאחר התפילה, אמר הבעל שם טוב הקדוש דברי תורה בנושא בטחון אמיתי בה' יתברך, ואמר, שגם כאשר האדם אינו רואה שום מוצא לישועתו, הוא צריך לבטוח ולהאמין בקב"ה שישועתו קרובה, ואם האדם בוטח בה' יתברך, הוא גם שרוי בשמחה, ובסיום דבריו השמחה נראתה על פניו, אך, ניתן היה להרגיש גם את החרדה.
בשעת אפית המצות, היה הבעל שם טוב הקדוש בשמחה, אך, לפני תפילת מנחה, ציווה שוב לתלמידיו לכוון את הכוונות של ראש השנה, והבינו שיש גזרה שעדיין לא בוטלה.
בליל הסדר, ישבו התלמידים הקדושים סביב רבם, וחיכו לשמוע את דבריו הנפלאים שנהג לומר בזמן אמירת ההגדה, אך, הבעל שם טוב הקדוש, לא הרים את עיניו כל הסדר מההגדה, ורק קרא את ההגדה בערגה ובנעימה משתפכת, ולא הפסיק, כהרגלו, בזמן קריאת ההגדה, והדבר ציער את תלמידיו.
הבעל שם טוב הקדוש היה שקוע בשרעפיו, ודממה שררה בחדר.
לפתע, נשמע קול צחוק מפיו של הבעל שם טוב הקדוש, הביטו תלמידיו בפניו וראו שעיניו עצומות, ופניו לוהטות בשלהבת קודש, והוא צוחק מתוך שמחה אמיתית.
כעבור שעה קלה, פקח הבעל שם טוב הקדוש את עיניו, וקרא: "מזל טוב! ברוך הוא וברוך שמו הגדול, הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו שהם בבחינת ישראל, ופועלים יותר מאשר ישראל'יק בעל שם טוב".
שמחו התלמידים מאוד, ורצו לדעת את פשר הדברים, סיפר להם הבעל שם טוב הקדוש: בערב חג הפסח השנה, נגזרה גזירה חמורה על אחד מכפרי היהודים שבסביבה, וגויי הכפר רצו להתנפל על היהודים, דווקא בליל החג, ולכלות בהם את זעמם. ניסיתי לעורר רחמים לפני יושב מרום, ובקשתי גם את עזרתכם בכוונות התפילה, אך, לא עלה בידינו לבטל את הגזרה.
לפיכך, בטחתי בקב"ה וברחמיו הרבים, אך ראיתי שאין סיכוי לבטל את הגזרה.
כשישבנו לעריכת הסדר, לא היה מרגוע לנפשי, כי ידעתי ששעת הגזרה קרבה ובאה, אך, לפתע הגיעה הישועה.
באותו הכפר, ישבו לשולחן הסדר זוג חשוך ילדים, והאיש הוא מחסידנו, בינוני בידיעות התורה, ותמים במעשיו.
הוא ישב עם רעייתו, וקרא את ההגדה, וסיפר לה עפ"י המדרשים, את ההתעללות שעברו בני ישראל במצרים, וכשסיפר לה על הגזרה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" פרצה האישה בבכי ואמרה: אילו היה הקב"ה מזכה אותי בבן, הייתי נוהגת בו אחרת, ולא הייתי מאפשרת לאיש לפגוע בו, ולא הייתי נוהגת עימו כפי שהקב"ה נהג בנו.
אך הבעל הֶצדיק את הדין, ואמר כי צדיק ה' בכל דרכיו, והאישה המשיכה לטעון, ואיפה מידת הרחמים? איך הקב"ה יכול לנהוג כך עם בנו יחידו? אפילו אם אנו חוטאים לו, הרי אנו בניו!
וכך, התנהלה ביניהם שיחה קשה, כשהבעל מצדיק את הקב"ה, ואילו האישה טוענת, שהקב"ה היה צריך לרחם יותר על עם ישראל.
אחרי הכוס הרביעית, נסתתמו טענותיו של הבעל, ואמר: 'הצדק איתך, הקב"ה צריך לרחם יותר על עמו', ובזה תם הוויכוח, ומכיוון שהיו לאחר כוס רביעית של יין, קמו שניהם ויצאו בריקוד.
סיים הבעל שם טוב הקדוש ואמר: "באותו רגע, קיבלו גם בשמים את דברי הסנגוריה של האישה הכפרית, וכאשר שניהם יצאו במחול, נהייתה שמחה בכל העולמות, וגם אני שמחתי שמחה רבה, והגזרה בוטלה.
מאמרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה' לדרך לשבוע טוב ומבורך
הבעל שם טוב הקדוש הרבה לדבר על חשיבות השמחה, כי 'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה', ואם אין שמחה - אין שכינה, והשמחה מעלה את האדם והתפילה, להיכלות גבוהים, ומתקבלת ברצון.
התפילה בכוח ובשמחה: ממעטת את המחשבות הזרות, כי היא עוזרת להתרכז בתפילה, וידוע, שאי אפשר לחשוב שתי מחשבות בבת אחת.
לפעמים, צריך לעורר את הגוף תחילה, כדי שכוח הנשמה יאיר בו, ולכן, בתחילת התפילה כדאי לאדם להתנועע, כי הדבר יעזור להגיע להתעוררות יותר גדולה.
כאשר האדם ינענע את עצמו, יחשוב: 'למה אני מנענע את עצמי? כי מסתמא שהשכינה בוודאי עומדת לנגדי, ומכוח זה האדם מסוגל להגיע להתלהבות גדולה בתפילה.
לשמוע את המילים שקורא: "וצריך לשמוע בכל תיבה מה שאומר, שהשכינה היא עולם הדיבור", ולכן, צריך להוציא את המילים בבהירות, וזה עושה לקב"ה נחת רוח גדולה (הזוהר הקדוש פר' פינחס).
להשקיע בתפילה כוחות הגשמיים: לשים את הכוח הגשמי בדיבורי התפילה, וכך ללכת מאות לאות עד שהאדם שוכח מהגשמיות, ויחשוב האדם, שהאותיות מצטרפות ומתחברות זה עם זה.
וזהו תענוג גדול, וכמה שהאדם מרגיש תענוג מדברים גשמיות, מכל שכן, כמה גדול ועצום - התענוג שאדם מקבל ברוחניות.
העצבות היא עצת היצר: אף אם האדם, לא הצליח להתרכז ולכוון בתפילה, כפי שרצה, אסור לו להיכנס לעצבות, כי עצבות היא עצת יצר הרע.
העצבות היא לא עבירה, אך בכוחה – לבטל את האדם מהרבה מצוות שיכל לעשות, ולכן, היא גרועה יותר מכל עבירה.
'רחמנא ליבא בעיי': אדם שמגיע לתפילה עם רצון, הקב"ה בוחן כליות ולב ומעריך ומתחשב ברצון ובכוונה הטובה, חייב לזכור, שהקב"ה רוצה את הרצון של האדם! ורחמנא ליבא בעיי, ולכן, ההשתדלות שלנו – ההצלחה בידיו של בורא עולם, והכלל הזה נכון גם ברוחניות ובכל עבודת ה'.
הארכה בתיבות התפילה מתוך דבקות: אחד המאפיינים של תפילה בדבקות היא, שהאדם מאריך בתיבות מסוימות שמעוררות אותו לדבקות בקב"ה, ומחמת הדבקות - הוא לא רוצה להיפרד מאותם התיבות.
אם קורה לאדם כך, שידע, שהתפילה בדבקות גדולה, מכניסה אותו לעולמות עליונים, ותקובל תפילתו לרצון בפני שוכן מרומים.
כלל שחשוב לזכור: כאשר האדם מתפלל תפילה אחת בכוונה הראויה, תפילה זאת - מעלה את כל התפילות שהאדם התפלל בלי כוונה. התפילות בלי כוונה לא הולכות לאיבוד: תפילות ללא כוונה, ממתינות לתפילה אחת טובה שיתפלל האדם, והתפילה הזאת תעלה את שאר התפילות לפני כיסא הכבוד, והם יפעלו את פעולתם.
ליקטנו חלק מהעצות שנותן הבעל שם טוב הקדוש בצוואתו, שמסוגלות לעזור לאדם להתפלל יותר בריכוז ובכוונה.
הבעל שם טוב הקדוש מסיים את דבריו במילים: "כל מה שכתבתי, הם כללים גדולים, ונחמדים מפז רב, כל דבר ודבר הוא - כלל גדול".
יהי רצון שכל בית ישראל יזכו השבוע לכל הברכות והישועות, שמירה בגוף ובנפש, סיעתא דשמיא בכל מעשה ידיהם, אמן.