"לעושה נפלאות גדולות לבדו" – מדוע הבעש"ט הקדוש חזר על הפסוק?
הבעל שם טוב הקדוש יצא למסע כדי להגיע לארץ ישראל, ביחד עם ביתו אדל הצדקת ור' הירש, בבוקרו של ליל הסדר, הם הגיעו לבית מלון באיסטנבול, וערכו שם את ליל הסדר.
גביר אחד, שרצה את ברכתו של הבעל שם טוב הקדוש לזרע של קיימא, חיפש אותו שבועות רבים, והצליח להגיע אליו לאיסטנבול, ורצה לערוך עימו את ליל הסדר, ושם קיווה לבקש את ברכתו.
הזמין הגביר את הבעל שם טוב הקדוש ומלוויו, לערוך איתו את ה'סדר' – בצוותא ברוב פאר והדר.
בליל החג הפסח, לאחר תפילת ערבית נכנס הבעל שם טוב הקדוש לחדר שהוכן לעריכת הסדר, והתחיל את הסדר מיד, בעוד שהגביר המתין עם בקשתו, ולא אמר דבר.
באמצע הסדר, פנה הבעל שם טוב הקדוש אל העשיר ורעייתו ואמר להם: "יודע אני עבור מה באתם הנה, וכבר נושעתם!".
מיד לאחר מכן, היטה הבעל שם טוב הקדוש את ראשו לאחור, ועלה בעליית נשמה בדבקות נפלאה, והיה נראה כמתאמץ מאוד ופניו האדימו, אמרה אדל ביתו הצדקת: שאומנם, ראתה את אביה פעמים רבות ב'עליית נשמה', אבל כך, מעולם לא ראתה אותו...
בתוך כך, שמעוהו אומר לפתע: "אם כן, אעבוד את ה' יתברך בלי עולם הבא!" ומיד אחר כך, ראו שמחה ואור גדול על פניו והתעורר מדבקותו.
וסיפר הבעל שם טוב הקדוש, שבעת שברך את הזוג שיזכו בבנים, בשמים התעורר עליו קטרוג גדול, מכיוון שבני הזוג היו עקרים מטבעם, כעת, בגלל ברכת הבעל שם טוב הקדוש – שאינה שבה ריקם, צריכים לשנות עבורם לגמרי את הטבע, וזה עשה קטרוג על הבעל שם טוב הקדוש, וגזרו למעלה שיאבד לגמרי את שכרו לעולם הבא.
כששמע זאת הבעל שם טוב הקדוש, נענה ואמר בשמחה, "אם כן אעבוד את ה' מעתה ללא שכר עולם הבא!" וכך אוכל לעובדו ללא שום פניה כלל וכלל.
המשיך הבעל שם טוב הקדוש בעריכת הסדר כדרכו בהתלהבות נוראה, וללא שום דיבורים מיותרים, וכשהגיע לתיבות "לעושה נפלאות גדולות לבדו" חזר הרבה פעמים על התיבות "לבדו" "לבדו" בהתעוררות גדולה מאד ובניגון.
באותו ערב ליל הסדר, הסולטן באיסטנבול בהתייעצות עם שריו הוציא גזירת כליה על יהודי עירו, והשרים השביעו אחד את השני שלא יגלו את דבר הגזירה לאף אדם, כדאי שיהודים לא יפעילו שתלדנות - להצלתם.
בין השרים, היה שר אחד אוהב ישראל שלא הסכים לגזירה, וכשיצא מהסולטן הלך מיד בבהלה אל פרנס היהודים, וגילה לו את דבר הגזירה, ואמר לו: "אסור שהסולטן ידע - שיודעים אתם על הגזירה" אולם, באתי להודיעך על מנת שתוכל לטכס עצה, כדי לבטלה".
הפרנס קרא לרבני העיר כדאי להתייעץ עימם מה לעשות, והחליטו שמכיוון שאימו של הסולטן אוהבת ישראל היא, ילכו אליה - ויתייעצו עימה, מה ניתן לעשות על מנת לבטל את הגזירה, בלי שייוודע לאף אחד, שדבר הגזרה נגלה ליהודים.
הפרנס ורבני העיר יצאו מיד לביתה של אם הסולטן, ובדרכם אליה, עברו ליד המלון שהתאכסן הבעל שם טוב הקדוש, שאותו לא הכירו, ולא שמעו על קדושתו ונפלאותיו.
הם שמעו שהוא חוזר פעמים רבות על המילים "לעושה נפלאות גדולות לבדו" ואמרו זה לזה: 'אילו ידע היהודי הזה על הגזירה שמרחפת על יהודי העיר, לא היה מתלהב כל כך..."
כשהגיעו לבית של אם הסולטן, הייתה שעה מאוחרת, ואם הסולטן הבינה שאם הגיעו אליה עת הזאת, כנראה שאירע דבר חמור.
היא קיבלה אותם בסבר פנים יפות, והם סיפרו לה על דבר הגזירה, וביקשו ממנה שתחשוב היטב ובחכמה גדולה איך ניתן לבטל את הגזירה, מבלי שיוודע לבנה, שנודע להם על הגזרה והם עומדים מאחורי הבקשה.
ובחסדי ה', עלה במוחה רעיון: היא יצאה מיד לארמון בנה הסולטן, העירה אותו משנתו בבהלה גדולה, וסיפרה לו שבעלה הסולטן המנוח, בא אליה הלילה בחלום, ואמר לה בפחד גדול, שאין לו מנוחה ומרגוע משום שנגזר, שעד הבוקר שלא ישאר מבניו ונכדיו - שום שארית! וכולם יאבדו - לעד ולנצח.
ואם הסולטאן שאלה את בנה: איזה דבר נורא עשית, שעבורו באה למשפחתנו גזירת כיליון כזאת נוראה?
הסולטן התחיל למנות לה אי אלו עוולות, אולם, על כל העוולות שמנה אמרה לו "לא, לא זו הסיבה, לא יתכן תיגזר עלינו גזירה שכזו שבגלל דבר כזה".
עד שהסולטן סיפר מעצמו על הגזירה שהחליטו לגזור מחר על היהודים - גזירת גירוש ואובדן.
וברגע שהסולטן אמר זאת, צעקה אימו: "בוודאי! בוודאי שבעבור זה נגזר על משפחתנו גזירה כזאת!" ואמרה בכעס: "עם היהודים הינך מתחיל?
וכי לא ידעת, שכל מי שהציק להם לא יוצא מזה בשלום?!"
נבהל הסולטן מאוד, קפץ ממקומו - קרע את הגזירה וביטלה.
אימו של הסולטן חזרה לביתה והודיעה לראשי הקהילה, שהמתינו לה – שהגזירה התבטלה, והם יכולים לחזור לביתם, ולהודיע ליהודים שיודו לה' על חסדיו הטובים שגמל עימם, אף ללא ידיעתם.
חלפו כמה שעות מהרגע שיצאו מביתם ועד לרגע ששבו בחזרה לביתם, ועברו שוב בדרך ליד המלון שהבעל שם טוב הקדוש התאכסן בו, ושמעו שהוא עדיין אוחז בהגדה באותו מקום, וחוזר שוב ושוב על התיבות "לעושה נפלאות גדולות לבדו"
אולם, עכשיו היה נראה להם, שהוא אומר זאת בשמחה ובהרחבת הלב, יותר ממה ששמעו בפעם הראשונה.
למחרת, ראשי הקהילה סיפרו לאנשים בבית הכנסת על הנס העצום שקרה במהלך הלילה, ובדרך אגב, סיפרו על היהודי המשונה שחזר פעמים רבות על התיבות "לעושה נפלאות גדולות לבדו"... וסיפרו שחשבו לעצמם, שאם היהודי הזה היה יודע על הגזירה הנוראה המרחפת על הקהילה, הוא לא היה שר כל כך...
שמע הבעל שם טוב הקדוש את דבריהם, וענה להם מעצמו: "אם לא היהודי הזה, לא היה מתרחש לכם הנס המופלא הזה".
מאמרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה לדרך' לשבוע טוב ומבורך
מבאר הבעל שם טוב הקדוש את הפסוק: "את השמים ואתה ארץ אני מלא" - 'אני מלא' אומר הבעל שם טוב הקדוש: 'אני ממלא'.
השגחתו הפרטית המדויקת של הקב"ה היא בכל מקום: בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת, כי 'אין עוד מלבדו' הוא היחיד שמולך, שולט ומנהל את כל העולם בכללות, וכל מה שנעשה עם כל אחד ואחד, בכל רגע ורגע - ממש.
מכאן, ש"אין אדם נוקף אצבע" – האדם לא יכול לבצע שום תנועה, אלא אם כן, הקב"ה גזר שהוא – יוזיז את אצבעו, ויעשה מה שחשב לעשות.
רק רצון ה' מתקיים בעולם! והכל הוא בחסד וברחמים, וטובת האדם, ועל כן, אל לאדם להצטער אם תכנן לעשות איזה פעולה, ולבסוף לא הצליח לבצעה.
ויאמין בלב שלם שהקב"ה יודע – מה באמת לטובתו, ואם הפעולה שרצה לבצע, הייתה טובה עבורו, הקב"ה היה מצליח לו את דרכו, ואף 'מראה' לו את הדרך הכי טובה לבצע את רצונו בהצלחה.
לכל זמן ועת תחת השמים: אומר הבעל שם טוב הקדוש, שלעיתים, לא הגיע עדיין זמנה של הפעולה לצאת לפועל, והעצה היעוצה לאדם:
אל ידחק האדם את השעה: אלא, ירפה ויסמוך על ה' יתברך, וישא תפילה, ועפ"י רוב, הוא יכול לראות אח"כ שדחיית הפעולה הביאה טובה יותר גדולה ממה שחשב בתחילה.
וזו עבודת חיים - ממש! כל אחד צריך לנסות להכניס את המציאות הזאת, למציאות חייו, וע"י זה, זוכה לחיות בכל רגע מתוך תחושת אושר ותענוג של 'מעין עולם הבא' (עפ"י דרכי ישרים ו'פרי הארץ').
חשוב לזכור גם בזמן ההכנות לחג הפסח: כשיש הפרש בין מה שרצית להפסיק, למה שהספקת, זה רצון ה', וכשזוכרים זאת, רואים ברכה בכל טרחה ועמל לחג, כי הכל נעשה מתוך יותר רוגע שלווה.
יהי רצון שנרגיש את טוב ה', אהבת ה' והשגחתו התמידית, ונתכונן לחג מתוך שלווה, תענוג ושמחה, אמן.