"זקן ואינו לפי כבודו" - פטור מהצלת חיים?

פסקו של המהרש"ק הגאון רבי שלמה קלוגר מחכמי ישראל במאה הי"ט הנודעים ביותר שחיבר למעלה מ-150 ספרים ואלפי תשובות למדניות, שכתב שאם זקן רואה שחבירו הולך למות, ואין הדבר לפי כבודו להצילו אינו חייב להצילו כלל[1], עליו הגיב מרן שר התורה זצוק"ל: "יש ראיות לא כך", עורר רבים מהגולשים הת"ח של 'כיכר השבת' לכתוב לכותב השורות לבל יפרסם פסקים כגון אלו.

ג. הגאון רבי ראובן מרגליות (בספרו נפש חיה או"ח סימן יג) הביא את דברי המהרש"ק, וכתב בחריפות: "והנה כל כגון דא בודאי אמרו חדש אסור מן התורה, ותמה אני אם יצאו דברים הללו מפיו הקדוש".

ד. הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג בספרו ציץ אליעזר (ח"ט סוף סימן יז) מביא שהגרי"ש אלישיב שלח לו מכתב ובו הוא תמה על דברי המהרש"ק ולשדות נרגא בעיקר דבריו, מכח זה שבהשבת אבידה כל שבשלו מחזיר חייב, ומעתה החכם הזה אילו היתה בתו טובעת בנהר האם היה עומד מנגד אטו בשופטני עסקינן. וא"כ אין בכלל מציאות לפטור זקן ואינה לפי כבודו בנוגע לפקו"נ.

ה. הגאון רבי מאיר דן רפאל פְּלוֹצְקִי ממייסדי אגודת ישראל בפולין וחבר מועצת גדולי התורה, מחבר הספר כלי חמדה על התורה (כלי חמדה בפרשת כי תצא פכ"ב פ"א) דן בארוכה בדברי הגרש"ק. ומביא שם מדברי הגמרא בסוטה היכי דמי חסיד שוטה כגון שאשה טובעת בנהר ואומר שלאו אורח ארעא להביט בה ולהצילה. ודן האם מגמרא זו יש ראיה לגרש"ק או אדרבה יש מכאן קושיה.

ו. בספר 'זרע חיים' להגאון רבי יעקב חיים סופר (סימן יג) כותב שהמהרש"ק בעצמו בספרו נדרי זריזין נדרים ( מ ע"א) הרגיש בקושי פסק זה.

ואגב הוא מביא שם ציטוט מענין שהמהרש"ק כתב על עצמו בספרו האלף לך שלמה (או"ח סו"ס שסז), שכתב וז"ל ותהילות לה' בלי התפארות, אם הייתי זוכר כל מה שכתבתי מעולם לא היה שום הערה בעולם שלא הרגשתי בה.

נסיים עם פסקו של הגאון רבי מנשה קליין גאב"ד "אונגוואר" שבספר 'משנה הלכות' פסק שהרואה אשה ישראלית שנפלה ברחוב וצריכה עזרה, שהוא מחוייב להקימה ומשמע בדבריו שגם מותר לו לגעת בה בשביל כך. וכתב שגם לגויה צריך לעזור לקום.

•

[1] הובא ב'חכמת שלמה' על שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכ"ו

[2] וממשיך: משום שאם כבוד שמים נדחה, דהרי נדחו כל איסורי התורה החמורים ביותר כשבת ומאכלות אסורות מפני פקוח נפש של פחות שבפחותים, ואפילו בשביל עובר עבירות לתיאבון, כ"ש שנדחה כבוד בשר ודם אף של הגדול שבגדולים. ובהמשך דן בפסק זה מסוגיות הש"ס.

[3] וממשיך: משום דקיימא לן שאם בשלו מחזיר אבידה, מחוייב להחזיר גם את של חבירו, וא"כ הצלת גופו של עצמו בודאי לא היה משגיח על הכבוד והיה עושה כל מה שבכוחו להחיות נפשו ומחויב נמי בשל חבירו.

ומלבד זה היאך עולה על הדעת לומר שבשביל כבודו יניח לאבד נפש מישראל אשר כל הלאוין נדחין מפני נפש ישראל, ואפילו שבת החמורה הותרה בשביל פיקוח יפש וכו' ולא ידחה פיקוח נפש כבוד המדומה של האדם, ישתקעו הדברים.

בהמשך דבריו דן בפסק זה מסוגיא דסוטה כא ע"ב.

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com