פרשות תזריע ומצורע עוסקות, כידוע, בדיני נגע הצרעת.
חכמינו מסבירים שהצרעת שבה מדובר בתורה (שכידוע, אין לה קשר למחלה הקרויה כיום צרעת) היא תופעה רוחנית ולא רפואית. ועם זאת, ולמרות שאין איזכור ישיר בפרשה להיות הנגע מדבק, התורה מספקת כאן את ההוראות העתיקות ביותר להתמודדות חברתית עם מחלה מדבקת.
לאורך מרבית תולדותיה של הציביליזציה האנושית, מחלות מדבקות היו האחראיות העיקריות לתמותת בני אדם. מחלות כאלה, ובמיוחד כשהן התפרצו כמגפות, קבעו לא פעם את מהלך ההיסטוריה ועיצבו את המפה הכלכלית והפוליטית האנושית. בזמנינו, הבנת היסודות המיקרו-ביולוגיים של מחלות מדבקות (חידקים וירוסים וכו) והתפתחות הרפואה המודרנית, שיפורים בהיגיינה והמצאת האנטיביטיקה,תרמו כולם לירידה עקבית בתמותה ממחלות מדבקות. כיום, עדיין מתים מהן מליונים כל שנה, אך זה קורה כמעט אך ורק במדינות עניות וללא כל סיבה טובה - הטיפול בהן קל וזול מאוד. ברמה עולמית, חלקן של המחלות המדבקות בתמותת בני אדם כבר ירד לפחות מעשרים אחוזים, וממשיך לרדת בהתמדה ככל שהעולם העני מתפתח כלכלית. במקומן, מחלות לא מדבקות, כמו מחלות לב, סרטן, וסוכרת, הפכו לגורם התמותה העיקרי ואחראיות לכשלושה רבעים מהתמותה בימינו. ולמרות זאת, התפרצות של מגפה עולמית של מחלה מדבקת כמו הקורונה יכולה עדיין לזעזע קשות את הכלכלה והחברה העולמית.
בין דיני הצרעת, מופיעות בפרשה שתי פעולות - בידוד (מחוץ למחנה) ורחצה במים - שמאז ימי התורה ועד היום היו מהאמצעים העיקריים שבאמצעותם ניסו חברות שונות להתמודד עם התפרצויות של מחלות שנחשדו (ללא הוכחה עד העת המודרנית) כמדבקות. אך היכולת שלנו להסתמך על שתי האסטרטגיות האלה ירדה משמעותית בימינו.
ראשית, בידוד. מבחינה אפדימיולוגית, בידוד הנגועים יכול כמובן לקטוע את שרשרת ההדבקה ולהגביל את התפשטותה של מחלה. בהסתכלות עולמית, ניתן לומר שבעבר הרחוק, מרבית העמים היו מבודדים באופן טבעי זה מזה, ולכן היו מוגנים במידה מסוימת מהתפשטות מגיפות מקבוצה אחת לשניה. אך עם הזמן, נוצרו יותר ויותר קשרים בין ארצות שונות בעולם, תהליך שמגיע לשיאו בימינו בדמות הגלובליזציה המודרנית. כבר לפני כמה מאות שנים, למשל בזמן מגיפת הדבר באירופה, מדינות וערים ניסו להגביל תנועה ממקומות וארצות נגועות במידה חלקית מאוד של הצלחה. היום המשימה הזו נהייתה קשה עד מאוד. מגפת הקורונה הראתה לנו בבירור כמה קשה למנוע את התפשטותה של מגיפה בעולם כל כך מחובר, שבו בכל יום נתון יש מעבר של אנשים כמעט בין כל שני מקומות העולם. לחיבוריות הזו יש יתרונות כלכליים רבים, אך היא גם חושפת את האנושות לסכנה הזו.
שנית, הרחצה במים, אשר נזכרת בפרשת מצורע פעמים רבות. למים יכולת מופלאה למוסס ולדלל מקורות זיהום פוטנציאלי עד שהריכוז שלהם יורד מתחת לרמה מסוכנת. ולכן רחצה היא כלי אפקטיבי לשמירת היגיינה ומניעת התפשטות מחלות: אפילו רק שטיפת ידיים יכולה לקטוע הדבקה בזיהומים של מערכת העיכול. וכך, במשך אלפי שנים, נהרות, אגמים וימים יכלו לספוג ולהעלים את הזיהום והשפכים שבני האדם מייצרים. אבל זה יכול לעבוד רק עד גבול מסוים: ככל שהצפיפות האנושית הלכה וגדלה, היכולת הזו נשחקה. בתחילה, הדבר בא לידי הביטוי הדרמטי ביותר בהתפרצויות של מגיפות בערים הצפופות שצצו באירופה, ומאוחר יותר בעולם המתפתח של היום, כתוצאה מתהליכי התיעוש והעיור המהיר. בתנאים כאלה המים יכולים להפוך להיות מקורות המחלה, התווך שעוזר לה להתפשט. בזמן מגיפת הכולרה של המאה ה-19 בלונדון התברר לראשונה שמחלת ההכולרה מועברת במים ומקורה היה בבאר נגועה. כיום, הצפיפות האנושית כה גדולה, אפילו באיזורים כפריים, שהזיהום האנושי הפך אין ספור מקורות מים, אפילו את העצומים שבהם, מבני ברית בהתמודדות עם מחלות לגורמי סיכון. דבר זה מכריח אותנו לנסות ולצמצם את זיהום מקורות המים על ידי מערכות סניטציה. אבל אפילו כיום, למדינות רבות בעולם אין את המשאבים הדרושים כדי להבטיח למיליארדים מתושביהם גישה למים נקיים לרחצה או למים בטוחים לשתיה. כתוצאה מכך, התמותה ממחלות מדבקות עדיין רחוקה מלהיעלם מהעולם.