"ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'"
השבוע הלך עם ישראל אחר מיטתו של הגאון התלמודי האדיר, מחבר הספר 'קרית מלך' על הרמב"ם, הרב חיים קנייבסקי.
בשורות הבאות ננסה לעמוד על אישיותו המופלאה, ולא רק מן הצד הגאוני-תלמודי שבו.
סיפר הגאון הרב"ש שניאורסון שהיה חבר במועצת גדולי התורה וראש ישיבת צ'יבין שהוא היה ביחידות אצל הרבי מליובאוויטש (ד' אלול תשמ"ט) והרבי בירר באותה הזדמנות פרטים על אישיותו של הגאון המפורסם 'הבן של הסטייפלר', ובין היתר התבטא הרבי על ספרו 'קרית מלך' שהוא "מבהיל על הרעיון".
באותה הזדמנות הוסיף הרבי לשאול האם ר' חיים מתעסק בעסקנות ציבורית, והרב ברוך שמעון השיב שלא (כך היה אז). כששמע זאת הרבי הפטיר: 'חבל'.
מה כל כך מבהיל בספרו 'קרית מלך'? ולמה 'חבל' שהוא לא התעסק (בימים ההם) בעסקנות ציבורית?
*
רבינו הזקן בעל התניא אמר: צריך "לחיות עם הזמן", חסידים הסבירו ש"לחיות עם הזמן" הכוונה לחיות עם החומש והרש"י של פרשת השבוע.
מה זה "לחיות עם פרשת השבוע"? וכי לימוד לבד לא מספיק?
השבוע בפרשה לומדים אנו על "נדב ואביהו" שמתו במעין מיתת נשיקה, תענוג עילאי בדביקות מופלאה עד 'כלות הנפש' ממש, כמבואר באור החיים (פ' אחרי) על הפסוק "בקרבתם (מל' התקרבות ודביקות) לפני ה' וימותו".
פרשתנו מתארת את המאורע כך: "בקרובי אקדש".
למדנו את הפרשה. עכשיו, שֹוּמה עלינו לחיות אותה. הכיצד?
הרבה ספרים חיבר הרב ר' חיים קנייבסקי, אך ספר 'קרית מלך' הוא מיוחד במינו, ובלשונו של הרבי: "מבהיל על הרעיון".
'קרית מלך' - מה כל כך "מבהיל" בו?
הספר כשלעצמו הוא ספר קשה לפענוח, הוא מראה מקומות וציונים לרמב"ם בספרי חז"ל. הוי אומר: אנחנו קוראים הלכה ראשונה ברמב"ם והוא ישר מוליך אותנו לגמרא 'מסכת זבחים' וקוראים הלכה שניה ואז יפנה אותנו הספר ל'תוספתא', בהלכה השלישית יפנה אותנו ה'קרית מלך' לתירוץ השני בתוס' שבדף פלוני ובהלכה רביעית אנחנו מובלים אחר כבוד ל'תורת כהנים'. וכך תנחומא ותרגום יונתן וגיליון בסנהדרין וירושלמי וכו' וכו' התורה חיה לנגד עינינו (מומלץ בחום לפתוח את הספר ו'לשטוף את העיניים', גם אם לא מבינים לפחות זה מוזיל ריר של 'קנאת סופרים' ולואי שנזכה ש'תרבה חכמה').
זה נקרא לחיות תורה. שומעים מילה/ציטוט/הלכה ומיד עולה המקור התורני. סתם אפיזודה ששמעתי: בהיותי ביתרי (תושב העיר ביתר) זוכר אני שר' חיים הגיע לביתר (לפני כשלוש שנים), וכאשר אמרו לו שרוצים לקחת אותו לביתר הוא שאל: ביתר? הרי היא נחרבה… (כמסופר בתלמוד במסכת גיטין - אגדות החורבן)
זה היה האיש, שעד לפני שלוש שנים הכיר את ביתר רק מן התלמוד… זה נקרא דביקות בתורה. הוא לימד אותנו מה זה לחיות תורה. כל מילה ששומעים מיד עולה ההקשר התורני.
בפרשתנו: נדב ואביהו התעלסו באהבת ה' עד שפרחה נשמתם, לא היה חיבור בין תשוקת נשמתם לבין חומריות גופם. ו"לחיות עם הזמן": דביקותו של ר' חיים בתורה לא השאירה אצלו מקום לבשריות הגוף ומציאות העולם, כל דבר נמדד אצלו מתוך התורה.
והנה אנו ממשיכים בפרשה ונתקלים בוא"ו דגחון, "ולמה נקראו הראשונים סופרים? שהיו סופרים כל אותיות של ספר תורה" (קידושין ל.) ושם אומרת הגמ' שהאות ו של תיבת גחון (ו' רבתי) היא אמצע אותיות התורה , ו"דָרֹש דָרַש" ("ואת שעיר החטאת דרש דרש משה" חמישי דפרשתנו) הם אמצע התיבות של התורה (ויעויין במפרשים איך וכיצד מתיישבים הדברים, ואין להאריך).
זה נקרא לחיות תורה, כל מילה כל אות בתורה מקבלת את מלוא תשומת הלב. "דָרֹש דָרַש" "הדק היטב היטב הדק", זה נמצא במסכת זו וזה מופיע בגיליון, קטן כגדול. זה "מבהיל על הרעיון".
ועל זה בהחלט ראוי "לחיות עם הזמן" כלשון הפרשה: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'".
*
והנה עוד זוית לא פחות חשובה באישיותו של ר' חיים:
זכינו בשנים האחרונות שרצונו הקדוש של הרבי התממש, ור' חיים התעסק בצורכי ציבור, הן בעניני צדקה (קופת העיר וכו') והן בקבלת מאות ואלפי אנשים להדרכה יעוץ וברכה.
"זכינו" "זכינו" "זכינו"
זה לא סוד שלפני כשלושים שנים היה חיץ בעם ישראל בין עדת החסידים לעדת הליטאים (ועד עכשיו יש רשימו פוליטי למחלוקת שהיתה אז, 'דגל' 'אגודה', ולואי שגם זה לא ישאר ויתמזגו המפלגות לחלוטין).
הדרך לחבר בין יהודים חייב וצריך ונכון וכשר וראוי להיות רק דרך התורה, וזה היה ר' חיים, 'איש של תורה'. בו ראה הרבי את האיש התורני שבא מתוככי הציבור הליטאי, ואם הוא יתעסק בצורכי ציבור, הוא זה שיוכל לגשר על הפערים ולקרב הלבבות.
ההלוויה המכובדת שהיתה השבוע מעידה כאלף עדים שהוא הצליח לחבר הלבבות.
במשך שני העשורים האחרונים לחייו עמל ר' חיים לחבר את כל הקצוות שבעם ישראל, קיבל יהודים באהבה פשוטה ומבלי נימוסי כבוד מזוייפים. ר' חיים היה איש של תורה, לא דיפלומט ולא יחצן. את האמת שלו היה אומר הלאה בלי לחשוב 'מה יגידו', כך כשנפגש עם כל מיני דמויות חבדיו"ת מובהקות, הוא לא חשש מ'מה יאמרו הבריות' (והיה ממה לחשוש, אך הוא לא התפעל). הגדיל לעשות כשהלך בעצמו לבקר ולנחם את השליח של הרבי הרב שמוליק שארף שאשתו נרצחה (במבצע 'עמוד ענן' תשע"ג) והוא עצמו נפצע ושכב בבית הרפואה, ור' חיים טרח והגיע בגופו לבקר ולנחם. הוא ידע טוב מאוד שבכך הוא מנפץ את החומות שגבהו בין הקבוצות השונות בעם ישראל. והוא ידע טוב מאוד שיש כאלו (מתוך הציבור הליטאי שבו הוא צמח וגדל) החפצים לשמר את החומה הזו המבדלת בין יהודים ליהודים ר"ל, אך ר' חיים לא התרשם מכך. לא פלא שלהלוויתו הגיעו מכל גווני הקשת ליטאים וחסידים דתים ולא דתיים, את כולם הוא קיבל וכולם באו להחזיר לו אהבה ולחלוק כבד לתורתו.
כך אומרת פרשתנו "בקרובי אקדש", בלוויה מכובדת זו נעשה קידוש ה', "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'" פסוקי התורה מקבלים משמעות חיה ואקטואלית.
*
עוד נקודה חשובה:
היום, כשנתים מאז פרוץ הקורונה, למדנו לחיות לצידה. כיום ברור לכולנו שאם הממשלה תחליט לסגור תלמודי תורה וישיבות עקב עליית מקדם הדקבה הציבור יתנגד לכך בכל הכוח. זה פשוט לא יעבוד כי התבגרנו, קיבלנו שכל, למדנו לחיות לצד הקורונה ולא למות מפחד בגלל הקורונה (כמובן שמי שחולה צריך לשמור על כללי זהירות).
כיום גם הציבור הרחב (שאיננו שומר תורה ומצוות לעת עתה) כבר מבין, שלמדיניות הסגר אין שכל.
אך מתברר שיש מי שחשב כך מהתחלה!
כשבאו לר' חיים מיד בתחילת הקורונה ושאלו אותו: האם לסגור את מוסדות התורה? הוא ענה: "חָלִילֶה".
אינני יודע מה קרה בתקופה שאחרי, מי בא אליו ומה נעשה מאחורי הקלעים (וזה גם לא מענייני)… רק ברור לי שבשורה התחתונה, לא זכינו שה"חָלִילֶה" של ר' חיים יוביל את הקו המרכזי בציבור שומרי התורה. היו תקופות שהתקשורת (תשקורת) המלוכלכת לעגה לו בראש כל חוצות, ובינינו, בתוככי הציבור החרדי יש כמה וכמה שמוציאים את הראש מתוך הגמרא ומציצים בחוץ (נחשפים לתקשורת) והיו כמה וכמה שבתוך תוכם התביישו או אפילו כעסו/זלזלו… (לפי עניות דעתי: אם כלל שומרי התורה היו נעמדים כחומה בצורה מאחוריו, התקשורת לא היתה מעיזה לטנף כפי שטינפה בפועל).
שמעתי לאחרונה, שבאחד מהשלבים כשאמרו לר' חיים ש'יש מגיפה' הוא שאל כמה מתים יש וניסה להתאים את ההגדרה "מגיפה" ל"דֶבֶר" שמוזכר בגמרא תענית. וכמובן שלא היתה שום השוואה וממילא הוא פסק ש'אין מגיפה'.
אילו זכינו, הקו שהוא הוביל היה מנצח מתחילת הדרך, ואז היינו זוכים לקדש את ה' במסירות נפש על לימוד התורה, וכמובן שהעולם היה מתפקח מהר יותר מטרפת הקורונה.
ועתה, משלא זכינו, וסבלנו כמה סגרים מיותרים, וביטלנו הרבה תורה, עלינו לבקש: סליחה.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com