גם אני קרעתי את החולצה ב'שעת חימום' בהלוויה. איך אפשר שלא. דור שלם מרגיש יתום.
את החולצה הקרועה לא השלכתי לאשפה. גם אם יימצא רב שיתיר לתפור את הקרע מחדש, לא אעשה זאת. אשמור אותה למשמרת, לזיכרון-נצח, כי זוהי נחמתנו בעניינו.
אחרי כל הדמעות ובטרם ניגשים לקשה שבמלאכות המקדש, להיפרד מהענק שבענקים, לסכם בעינינו הטרוטות את דמותו של איש האלוקים – שומה עלינו להודות לאב הרחמים היושב במרומים על זכות-הענקים שנפלה בחלקנו, יהודים פשוטים.
אשרי העיניים שזכו לדמוע יחד עם מאות האלפים ב'אשכבתיה דרבי' באחדות מופלאה ללא פערי מעמדות, עדות ומחנות.
אשרי העיניים שזכו לחזות בזיו פניו הקדושות של מרן ראש כל בני הגולה זצוק"ל בחיי-חיותו באופן בלתי אמצעי.
אשרינו, למעלה ממיליון יהודים מכל רחבי העולם, על אשר זכינו לא רק לראות בעינינו את ר' חיים אלא אף לקבל ברכתו לקראת מאורע מכונן; לקבל ממנו בדואר תשובה קצרה בכתב-יד-קודשו לשאלתנו בהלכה; לשמוע עצתו; או לראותו שותה בצימאון דף ועוד דף גמרא בשלושים שניות שהתפנו לו תוך כדי קבלת הקהל.
•
אשרינו שזכינו לחיות בדורו של ר' חיים. ליתר דיוק, בדורותיו של ר' חיים. כי ר' חיים לא היה 'גדול' של דור אחד, כזה שלפתע פתאום, בגיל שמונים או תשעים, אחר שהיה ספון עשרות שנים בד' אמות של הלכה, נקרא אל בימת היושבים ראשונה במלכות.
ר' חיים, מאז היותו אברך ב'כולל חזון איש', היה לשם דבר. למתמיד נורא ונשגב, היודע כל התורה כולה-כולה, כל רז לא אניס ליה. למחבר ספרי היסוד בארון הספרים היהודי. למושא הערצה בפי כל פעוט יהודי. לפה קדוש בעל מופתים שבכוחם לשנות מציאות.
דורות-דורות של הערצה ל'גדול האברכים'. נטול כל משרה ציבורית. לא רב. לא דיין. לא ראש ישיבה, לא ראש כולל. פשוט ר' חיים, גדול מרבן שמו. מילה שלו – ומאות אלפי יהודים עומדים דום. מקבלים מרות. "ר' חיים אמר", "ר' חיים פסק", "ר' חיים בירך". איה היהודי החרד שמסוגל לעמוד מנגד?
ואותו ר' חיים, שאת זמנו שמר מכל משמר למען 'חובותיו' בלימוד התורה הקדושה – קיבל כל יהודי, אף את השפל שבשפלים, במאור פנים, בסבלנות. מבין ומאזין, מביט ומקשיב לכל תחנונינו וטרדותינו. אין מילים לבטא את רגשות ההודיה לכל הבנים, הנכדים והמקורבים שפתחו את הבית לכל יהודי באשר הוא – ובראשם הבן הגאון רבי יצחק שאול קניבסקי, רב בית המדרש 'לדרמן', והנכדים המסורים רבי אריה ורבי יעקב-ישראל קניבסקי.
עולם בלי ר' חיים. פחד אלוקים. אם היו מבקשים מאיתנו לפני תקופה לא ארוכה לדמיין כיצד ייראה העולם לקראת ביאת המשיח, בוודאי היינו אומרים: מגיפה עולמית, מלחמת מעצמות ו-ר' חיים, שכל ימיו זועק אמונה בביאת המשיח, מוביל אותנו לרגעים הנכספים של קבלת פני משיח צדקנו.
המגיפה פרצה, פחדנו, בסוף התרגלנו. מלחמת המעצמות אף היא באה, והפכנו אדישים. או אז גם נלקח מאיתנו שר התורה. יתומים היינו ואין ר' חיים.
•
אברהם אבינו. יצחק אבינו. יעקב אבינו. יוסף הצדיק. משה רבינו. אהרן הכהן. דוד המלך. רזיאל המלאך. רבי יהודה הנשיא. אביי. רבא. רבי שמעון בר יוחאי. הרמב"ם.
ובכן, יודעי דבר אומרים שהם השתתפו השבוע במסע ההלוויה בבני ברק, ולא רק הם. אני לא ראיתי אותם, אבל זכיתי להרגיש מעט קדושה, בזכות דברים מבהילים ששמעתי מאבי-מורי שליט"א לקראת ההלוויה.
אבא ציטט את מרן הגראי"ל שטינמן שסיפר לעומדים לצידו בהלוויית מרן החזון איש: "הגאון רבי חיים מוולאז'ין אמר שהדיבוק שהיה בווילנא ברח מהעיר בשעת הלווית הגר"א, והסביר הדיבוק: 'כל התנאים והאמוראים שהגר"א כל-כך עמל ויגע ללומדם וליישבם, כולם הגיעו ללוותו. לכן אין רשות לנו, כוחות הטומאה, להיות שם'".
אמר הגראי"ל בעת הלווית החזון איש: "כל האוויר מלא קדושה מכל התנאים, האמוראים והראשונים שהחזון איש עמל ויגע בהם, ובוודאי באו ללוותו. רבים התעוררו בהרהורי תשובה מחמת הקדושה שהיתה באוויר. ובוודאי הוא עת רצון לקבלת התפילה במרומים".
בוודאי – אמר אבא – יפים הם הדברים אף במסע הלווית רבינו הגדול שר התורה, יום ולילה לא ישבותו אשר יגע בכל חלקי התורה בדברי האבות הקדושים, נביאים, תנאים, אמוראים, ראשונים, אחרונים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו השבוע בבני ברק.
אכן בשעת סתימת הגולל זכינו לומר את התפילה הנאמרת בסיום מסכת: "וזכות כל התנאים והאמוראים ותלמידי חכמים יעמוד לי ולזרעי שלא תמוש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד עולם כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים".
- טורו של שלמה קוק פורסם ב'בקהילה'