בשעות שלאחר הלוויתו של מרן שר התורה, הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, עסקה התקשורת במספר האנשים שהשתתפו במסע. 350 אלף או חצי מיליון ואולי בכלל 750 אלף. אך לא זה מה שצריך להעסיק אותנו. מה שאנו צריכים לשאול זה למה השתתפו בהלוויה, למה מאות אלפים הגיעו לחלוק כבוד אחרון ליהודי בן 94 שנסתלק לגנזי מרומים.
מי שהעמיק במסע ההלוויה יכל להבחין שכולם השתתפו בה. ליטאים, חסידים ספרדים, דתיים לאומיים ויהודים חילונים. כולם. כולם ראו בו אבא, כולם ראו בו מנהיג רוחני שזוכים לראות פעם בכמה דורות.
כזה הוא היה מרן שר התורה זצ"ל, מנהיג של כולם. בתקשורת הישראלית הסבירו שמדובר ב"מנהיג הציבור החרדי - ליטאי". מדובר בטעות. אכן הגר"ח היה מנהיגה של 'דגל התורה', אך למעלה מזה הוא היה מנהיגם של עם ישראל כולו. ראש כל בני הגולה.
מספיק היה לראות את הפסיפס האנושי שהיה מגיע לקבל את ברכתו ועצתו של הגר"ח קנייבסקי. בגרם המדרגות ברחוב רשב"ם בבני ברק יכולנו לראות את כל עמך בית ישראל מבקשים להיכנס לחדרו הצנוע של שר התורה ולשפוך לפניו את צרותיהם, לבקש את ברכתו ועצתו של צדיק הגדול.
אז מה היה מיוחד כל כך בשר התורה?
נראה שהיו בו את כל המרכיבים שהתאימו לכל המגזרים. גדול דור ושקדן ליטאי, אדמו"ר חסידי ובאבא לספרדים. רק בחג החנוכה האחרון, כשביקרתי במעונו, רגע לפני שעליתי לחזות בפניו הקדושות של מרן, עצרו אותי שלוש נשים שאינן חרדיות וגם לא דתיות. "אתה עולה לרב קנייבסקי?", הן שאלו, אמרתי להן שאכן, אני בדרכי אליו. "בבקשה, תן לרב את הפתקים שלנו שיברך אותנו". לקחתי את הפתקים ונכנסתי לבית הרב. כשיצאתי לאחר כרבע שעה, הן המתינו, ניגשו לוודא שאכן הרב קרא את הפתקים.
בכל פעם שיצאתי מביתו של שר התורה, חשבתי לעצמי כמה עוצמה יש ליהודי הזה. תחשבו רק על הסבלנות והיחס האישי למאות יהודים(!) שנכנסו אליו מידי יום. כל אחד והצרות שלו. כל אחד והבקשות שלו. לשמוע ביום על מאות חולים ויהודים במצוקה. אבל מכל אחד הוא קיבל את הפתק, קרא מילה במילה, ובירך. בבית הרב הקפידו שכל יהודי שהיה צריך את ברכתו של שר התורה - ייכנס. אין כניסה למקורבים ובעלי קשרים. הבית של כולם. מנהיג חד בדרא.
אינני ראוי לספוד לו. לא זה מה שאני מבקש להעביר בדברים שכתבתי. מדובר בניסיון להסביר מה היה בשר התורה שהצליח לאחד את כל הציבור החרד לדבר ה' והציבור המכבד את מסורת ישראל.
על השקידה של מרן אין צורך לדבר. לכל זה ברור. כל מי שנכנס לקבל את ברכתו, המתין לפעמים זמן רב כדי לקבל את ברכת ה"בו"ה, בו"ה", ויכל לראות עד כמה מרן רוצה להספיק עוד כמה שורות בגמרא המונחת לפניו, זה מה שעניין אותו. לא הנהגה והשפעה. וכל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו.
כשמדברים על השקידה של מרן הגר"ח קנייבסקי, קשה לתפוס בשכל אנושי את ההספק האדיר שלו מידי שנה. יהודי שסיים מידי שנה את התנ"ך, משניות, ש"ס בבלי, ש"ס ירושלמי, מדרשים, ספרא, ספרי, מכילתא, שולחן ערוך, רמב"ם ונושאי כליו ומשנה ברורה.
זו התשובה לשאלה למה כל כך הרבה אנשים ביקשו להגיע למסע הלוויתו. לא בכדי ניתן לראות את הקנאה החילונית על ההלוויה האדירה.
או כמו שכתב פרשן 'ידיעות אחרונות', נחום ברנע, בטורו הבוקר: "שום מגזר אחר בישראל לא יעריץ כך אדם שגדולתו מתמצית בלימוד; שום מגזר אחר לא יראה באדם כזה, נחבא אל הכלים ונטול כריזמה, מנהיג ומורה דרך; כאשר אדם זוכה לחיות עד גיל מופלג, 94, ומת מוות טבעי, אנשים משלימים בדרך כלל עם רוע הגזירה. זאת דרכו של עולם, הם אומרים, והולכים הלאה. אבל בבני־ברק מיררו אתמול אנשים בבכי. בכו גם כאלה שלא פגשו מעולם את המנוח, לא קראו את ספריו ולא העמיקו בהשקפותיו. בהערצה הקיבוצית הזאת יש כוח".
להגיע, או אפילו לחשוב להתקרב, ליכולות של מרן הגר"ח קנייבסקי נראה שזה בלתי אפשרי. אבל ללמוד מדרכיו, לנסות ולנצל את הזמן ללימוד תורה ומוסר - נראה שאפשרי גם אפשרי. כל מי שנכנס אליו, כך נגידים שתרמו סכומי עתק לעולם התורה, נשאלו על ידי מרן: "אתם קובעים עיתים לתורה?", אם לא, אתם לא שווים כלום.
במסע ההספדים הקצר, סיפור אחד צד אותי. הרגע בו בנו, הרב שלמה קנייבסקי, סיפר על ר' חיים הבעל, האבא: כשמרן היה מגיע בחזרה מהכולל, האוכל תמיד היה מוכן על השולחן והוא הקפיד לא לאכול בלי אמא. אם היא לא הייתה יושבת בשולחן, הוא לא היה מסכים לאכול. ואם זה היה לוקח דקה וחצי, הוא היה מסתובב ומתחיל ללמוד. כזה היה מנהיג הדור.
בסיום מסע הלוויה צריך גם לומר מילה טובה לציבור הישראלי, תושבי גוש דן והסביבה. רובו ככולו קיבל בהבנה את העובדה שכל הכבישים המרכזיים במרכז נחסמו. הבין שמדובר ביום אבל של הציבור החרדי - וכיבד. אחרים אף הכינו כיבוד ושתיה עבור החוזרים ממסע הלוויה. תמונות מרגשות שהגיעו מגבעת שמואל ורמת גן. ישראל ערבים זה לזה.
מסע הלוויה היה גם מופע של סדר ושמירה על הנחיות המשטרה. מאות אלפים עמדו בצורה מסודרת. השגיחו על המבוגרים והילדים. נמנעו מלדחוף. הפנימו את מסקנות אסון מירון. ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.
וצריך גם לומר מילה טובה לתקשורת הישראלית. זאת שיש לנו הרבה ביקורת עליה. מאז היוודע דבר הסתלקותו של שר התורה, נראה שהתקשורת הבינה את גודל האירוע. כותרות ראשיות בעיתונים היומיים, בוקר אחר בוקר. משדרים מיוחדים בערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו. שידור חי של מסע ההספדים, ללא הפרעות. לרגע היה נראה שמדובר בכלי תקשורת חרדים.
נראה שטרם ניתן לעכל את גודל האבידה. אולי בעוד מספר חודשים נעכל את הסתלקותו של צדיק הדור, נבין את הזכות שהייתה לנו לחיות בדור שזכה לנשמה כה גדולה. יתומים היינו ואין אב.